זיק האהבה נולד מן הגורל
כאשר הבטתי בעינייך וראיתי כוכב
שהאיר פנייך ואת הפניית ראשך אליי-
אני רק שתקתי וכרעתי על ברכיי.
אז ושם ידעתי כי אהיה עבד לאהבתך
אם רק אדע שאני אמנם בלבך
וכי אוכל לכובלך בשרשרת של תשוקה
כאשר האהבה עדיין רק בגדר משאלה.

משכת אותי לזרועותייך,
פרסת בפניי את משאלותייך
ובעת שהשתתקת - השלמתי הפאזל מעינייך
ובאתי עם רגשותיי אל רגשותייך
כאשר שתיתי נשיקותייך,
כאשר מעכתי בחושניות חמוקייך,
כאשר צבטתי קלות בפטמותייך,
כאשר האזנתי לאנחותייך,
כאשר בקרתי בפתח תקוותך,
כאשר הבאתי לך את אביונך.

האם הייתה עוצרת הלבנה במסלולה
אם לא היו מעשינו מלבבות פועמים בתאוצה?
האם הייתה נוצרת אהבה
בלי אותו זיק מן ההתחלה?
התשובה ממש ברורה;
כמעט כמו הידיעה
שבטיפוח והעמקת התחושה
כבר אין לגורל שליטה.
כבר חדרנו לעומקי הנשמה
ורק צריך למצוא השיטה
כיצד תופסים עליה אחיזה
שלא תשטה בנו בכל משב רוח קלילה.

זיק האהבה נולד מן הגורל
אשר הביאנו אל שער הכוכב
ואנו, הסיירים המנוסים
בטיולי כוכבים,
השכלנו להתעלם מניסיונות קודמים,
מה שהיה הופכנו לספקנים
שמפתיחת שערים בכלל חוששים
ובתוך עצמנו היינו שוקעים.
פתחנו השער ובאנו אל האור
אשר הזמיננו בו לטבול
וכאשר טבלנו גם נטבלנו
ובברית האור באנו,
למאורות הפכנו,
זו את זה הארנו,
במידה כזאת שהביאה השנאה
מכל רגע של חשכה,
וככל שהימים של "ביחד"
משתבחים מנחת,
כך הימים של "לבד"
מטריפים את הדעת,
כמו מכורים אמיתיים
שיותר ויותר רוצים
ואור שזהר רק אתמול
הפך היום לאפור.

ביקשת לחדור עמוק לנשמה
כאשר בעצם מתכוונת ל"עמוק במחשבה"
וזאת כאשר האהבה עדיין כה צעירה
וכלל לא מן המחשבה נולדה
והיא איננה רוצה להתעמק במחשבות
אלא להיסחף עם הרגשות,
לברוח ולהשתחרר ממועקות,
לקבל חוסן לגרש חשכות,
לתמוך בעת סגירת דלתות-
הכל, כדי לבוא מוכנים אל ההחלטות המשותפות
מתוך זוהר האורות
ולא ממצוקת החשכות
הדוחפות להחלטות חפוזות.

תני לשמש לזרוח
ולאהבה לפרוח,
תני לנשמה להתמסר
ולגוף להתמכר,
תני לאמונה להתחזק
בכוח התקווה שבלב,
ואז כל החשכות
תימוגנה אל מול המאורות
והמחשבות
תהפוכנה למיותרות.

06/03/03 ©