סוכות תשס"ב - הבן הגיע למצוות
ועלי לקיים הבטחות נושנות.
מניהול הפורום נפרד בלוויית מחשבות נוגות,
מוסר ל"פסיפלורה" את המפתחות
ויוצא עם בן המצוות
אל עבר בית הנתיבות,
כאשר היעד המוצהר
הינו ספארי לקניה בטיול מאורגן.

עולים למטוס "אל-על"
מהסוג המהודר
ומאחר ומחלקת תיירות מלאה
מקבלים למחלקת עסקים הזמנה,
וזאת באמת הפתעה
אפילו לי כבעל נסיון בתעופה -
מושב מלא "קסמים",
מלא בכל השכלולים
והפעם לא כמו זה של הדנטיסט
אלא עם מסך tv פרטי בקשיש,
כולל הדום רגליים מתכוונן
ומשענת לה כל גב מייחל.
על כורסתי החשמלית התרווחתי,
בשלט התעמקתי וגם פענחתי,
לשירים ולמערכונים הקשבתי,
בסרטים צפיתי ו"סוליטר" פיצחתי.
רזי הטלפון שבשלט למדתי
ורק בגלל המחיר לא הפעלתי
מה עוד שאת ביתי רק עזבתי
ולאשתי טרם התגעגעתי.
הפיתוי לשקוע בתרדמה
אחרי ארוחת חג טעימה
הכריע הכף לטובת שינה ערבה
עד ממש לקראת הנחיתה (בניירובי).

נוחתים בחצות הליל בעיר זרה -
האווירה קצת מוזרה.
חיילים לובשי מדים צבעוניים
נראים קצת מאיימים
אבל למדנו שלא מתייחסים -
זאת מהסברים מוקדמים.
תהליך קליטה ושחרור מזוודה מקוצר
ואנו בדרכנו ללינה ב"הילטון" המפואר.
אי אפשר להתאפק,
נותנים ל-tv להידלק,
מישראל קשה להתנתק
ועל חללים נוספים של טרור משתולל
למדים מכתבות מתמשכות
ב-cnn ובתחנות אחרות.
הרבה אחר חצות
העיניים נעצמות,
פורשים קצת לישון
לקראת היום הראשון.

אל הר קניה
בבוקר מתחיל המסע
לא לפני ארוחת בוקר עם "מיץ התאווה"
ואיך אפשר שלא להיזכר באופן מיידי
בפסיפלורה יקירתי
אשר את פרי התאווה
אימצה לה כשמה.
וזאת לי הנאה כפולה
לטעום, להריח את פרי התאווה
בלי שום חשש לתגובה בלתי צפויה...

מצפינים מניירובי להר קניה
בחציית הרמות הלבנות שתפארתן בגידוליה.
מבקרים בשדות אננס ובמפלי מים
וגם על מטע קפה שמים עין.
צופים בעדת מקומיים
שאת פולי הקפה אוספים
על יריעת יוטה גדולה
ולתהליך הייבוש מובילים הכבודה.
בסמוך, חנות ענקית לעבודות עץ
וכאן כבר נצרכים לא להתבייש -
מכל מחיר להוריד אפס אחרון,
לחלק בשניים והנה המחירון.
הישראלי עם הראש היהודי
לא בדיוק נחשב קונה ייעודי
אבל פתיחות שני הצדדים
מובילה לחשיפת מהלכים
כאשר יש הסכמה שהישראלים לא פראיירים
אך מאידך בני שיחה נעימים,
ויהיה על המוכרים החביבים
להמשיך ולחלום על אמריקאים ויפנים עשירים.

מגיעים אל רכס "אברדר" בהרים
ובמלון העץ לתצפיות מתארגנים.
החדרים עם מרפסות לכיוון אגם מלאכותי
ואנו מתמסרים לחזות רק בטבעי -
לא רדיו, לא tv להשגה,
אתה הדומם ורק לחיות הבמה.
ולפתע בלי התראה
בעת יושבך בחדרך
זוכה אתה לביקור קוף נועז
שלא בדיוק ציפה שתהיה נוכח.
מקרה שגור הוא, כאן, מאד
למצוא חדר הפוך עד יסוד -
הקופים מתורגלים להציק
למי שחטיפים נוהג להחזיק.
ובעוד הקופים בינינו מתרוצצים
"ווטרבק", ממשפחת הצבאיים, אותנו מקסים
ולידו החסידה האוכפית
הפורשת כנפיים או כפסל תשמים
וסביבה יקרקרו הברווזים,
וכולם יחד חגיגת יער עורכים
לעינינו המבקשות עוד ועוד לראות
ורק המוח, את כל השמות, מסרב לקלוט.
וכך לפתע פתאום ובלי סיבה
האגם ננטש מכל חיה -
שקט בסביבה, דומייה מוחלטת
למעט אמא ברווזה שעם גוזליה צועדת.
אפרופו צעידה - זו אופציה קיימת
לשוחרי בוטניקה מיטיבי לכת
שהרצאה על היסטורית המקום וצמחי מרפא
יקבלו ביער הגשם תמורת תשלום "אקסטרא" נאה.
וכל השאר על קיבתם יצעדו -
כל מספר שעות לחדר האוכל יוזמנו
ומרוב מאכלים ממש יתבלבלו
אך לא יוותרו - מהכל יטעמו.
ובאמצע ארוחת הערב
נזרקה לחלל האוויר מילת הקסם -
"רינו" (הוא הקרנף) הגיע לאגם
ולכולם להפסיק מאכילתם גרם.
רצים מיד למרפסות התצפית
לחזות בחד הקרן הנדיר,
שבכלל לא מבין על מה המהומה -
הוא רק מים לשתות בא
ומיד לדרכו, חזרה ליער, פנה
לא לפני שהונצח בתמונה.
נדמה היה שהיער שקע אל תרדמתו
וגם אצלנו פנה כל-אחד למיטתו
אך אז זימן לנו המזל
עדת פילים שהגיעה אל האגם.
באבא פיל לא נבחין -
הוא אי-שם בתפקיד הזקיף
ועינינו חוזות רק בפילות
המלוות בצאצאים ובצאצאות.
סיבוב ראשון סביב האגם
בהרכב משפחתי מושלם
מביא את כל חבורת הפילים
אל בור המים הטריים,
חלקם שותים,
אחרים רק את חדקם מטבילים,
אח"כ בדרכם ממשיכים
או לטקס ההתגרדות פונים -
מאתרים בולדר ענק בשטח
ובשיטה מסודרת בלי להתמהמה
מחככים כל איברי גופם בסלע
ולנו בא מצחוק להתפקע.
אתנו, בצחוק, משתתפים הברווזים,
רובצים בביצה וכאילו לועגים
ואת הפילונים הקטנים
ממש מרגיזים.
אלה האחרונים רק ממתינים
שאל היבשה יעלו הברווזונים
ואז מתחיל מרדף משעשע
שאת התוצאה קבע מראש, הטבע,
אלא שהפילון הקטן עדיין לא יודע
שלחינם הוא יגע.
כשרגעו הרוחות
התפנינו מעט לישון
עד שבבוקר השכמנו
ועשרות פילים מצאנו.
את עינינו שטפנו, מהמקום נפרדנו
ואל שמורת "סאמבורו" פנינו שמנו.

שמורת סאמבורו
ככל שלשמורה התקרבנו
התחמם מזג האוויר ומבגדינו התקלפנו,
גם מכבישי אספלט נפרדנו
ותקרים בגלגלים - מחזה נפוץ הוא,
המחייב עצירות בלתי צפויות
ומביא עימו הפתעות
כמו הילדות שהן כבר אמהות
ועל אף גילן הצעיר
את שיניהן מפיהן מחסיר
ואלו הצעירות
שנראות כמו זקנות
עוד מעזות לבקש אתנן תמורת צילום
כאילו תמורת עורן השחום.
ובעצירה נכפית אחרת
דפנה המדריכה יוזמה נוטלת -
משיבה כולם בצד הדרך
בעוד הנהגים עסוקים בתקר
ומנסה למשוך תשומת לבנו,
מתחרה עם הג'ירפות שמאחורי גבינו.
בהמשך הדרך אל הלודג' (כינוי למלונות בשמורות)
מתחילים בחיות לצפות
אבל ממש בלי עצירות
מחשש שתחלופנה ארבע שעות
בלי ששוב נופגז
בארוחת פגז.

על בטן מלאה
יוצאים בשיירה,
מתחילים לסרוק השמורה,
כל חייה אטרקציה בהתחלה,
על משקל  "כל קוץ במדבר שושנה"
אפילו "אימפלה" שווה עצירה.
עם הזמן, מהר יחסית, נגלה
מי נפוצה ועל מי נתעקש.
למדנו להבחין בין "תומפסון" ל"גראנט" -
לא שבין האנטילופות לזהות זה קל.
ה"אימפלה" עפ"י ישבנה סומנה
והצבי הג'ירפי עפ"י צווארו הנישא.
היחידי במשפחה המזוהה בקלות
הוא ה"דיק דיק", שליד כולם, נראה כמו ג'וק.
הפיל המשיך להרשים
אף כי הכעיס בכל עת שעקר עצים.
ה"בבונים" - מועצת חכמי תורה
אם ל"גנונים" עושים השוואה.
הראשונים ממש רציניים
בהשוואה ל"גנונים" השובבים
אשר בינינו מתרוצצים,
כל דבר גונבים או חוטפים
מידי עוברים ושבים, ומהחדרים.
לקרוקודילים מארגנים האכלה
כדי שאנו נוכל לצפות בהצגה
אך לא נראה שהם רעבים
כי תמיד הם סתם רובצים, לפיתויים לא נענים
ואת הסחורה לא מספקים.
את האריה הזכר מחפשים כל היום
אך ככל שחולף הזמן, זה נראה כמו חלום -
איננו המלך שעל טריטוריה שומר
ובכל לביאותיו כלל לא מתעניין.
הלביאות על גוריהן שומרות
ובמקביל, טרף עבורם צדות -
ממש אמהות מסורות -
ראויות להיות מלכות.
חזיר הבר וחזיר היבלות
לא נותנים צ'אנס בהם לחזות
אלא מרחוק ולשברירי דקות
עד שינוסו לתוך מחילות.
על הג'ירפה והזברה לא אכביר מילים -
הן מוכרות לנו משכבר הימים
כחיות חביבות ומיוחדות בהופעתן
ומושכות תשומת לב בלי קשר להתנהגותן.
האחד והיחיד שזכרונו לא יימחה
הוא ה"ליאופרד" שתפסנו על העץ מנמנם.
תוך דקות הוקף מכל עבר במכוניות
וחוץ מפיהוק לא ניתן לצפות למה שעשוי לקרות.
לתומי סברתי,
כנראה לא באופן נמרי תכליתי,
שהכי חכם בשבילו
להישאר במקום רבצו,
אבל כבר מובן ממילותיי
שה"ליאופרד" איננו תואם מחשבותיי -
קם מרבצו, מותח גופו,
חושף עטרת ניביו בפיהוקו,
מארגן מחשבותיו לשלב הבא
שעלינו ניחת בהפתעה.
חידד ציפורניו על העץ, ממש בשלווה
ואני כבר חושש מהשלב הבא.
אפילו יהודה הנהג קצת המום
ולוחש לנו: "דונט טוק, דונט מוב"
וה"ליאופרד" לאיטו גולש מהעץ
אל ענף סמוך לרכבנו, הוא מנווט.
האם בכוונתו עלינו להסתער
או שמא בנו רק מתגרה?
עינינו מצטלבות -
אי אפשר שלא לתת לו כבוד,
למארח בשמורתו תיירים סקרניים
שלא כל יום זוכים לכאלה מפגשים.
יורד ה"ליאופרד" מענף העץ
ובלי מורא אל הרכב מתקרב,
חולף בינות הרכבים
ונעלם בסוואנה בינות השיחים.

שמורת "נאקורו"
עוזבים את שמורת "סאמבורו"
ושמים פעמינו אל אגם "נאקורו".
בדרך ב"מפלי תומסון" מציצים
ועם כושים מחופשים מצטלמים.
לשמורה עם האגם
הגענו למסע חפוז באופן מוגזם -
בתוך צמד שעות
לאתר, לצפות ולחוות
מחיות שטרם מוכרות
ובעיקר הרבה עופות.
סוף סוף פגשנו במלך החיות -
בהרכב של שני זכרים ושתי נקבות.
גם משפחת קרנפים בכל הגדלים
כאשר שני הצעירים היו ניצים,
קרן בקרן היו מחככים.
גם ב"בופאלו", "בבונים" ו"זברות"
הזנו עינינו בדרך אל העופות לראות...
וימלאו ה"פלמינגו" בוורוד את האגם
ויגוונו ה"פליקנים" הלבנים במעופם
ולמקהלה המיוחדת במינה הצטרפו
גם העופות השחורים המכונים "מאריבו".
ואתה עומד משתומם ונפעם,
יודע שלעד תזכור אותם
והמחזה הזה המיוחד
בלעדי דווקא לא לחיות הטרף אלא לבעלי הכנף.

בערב מנעימה זמננו להקת פולקלור
עד שגשם מתחיל לטפטף ומחבל בכל
ולא נותר אלא לעסוק
במשחקי חברה או "סנוקר" ללמוד.

אגם "נאיוואשה"
בבוקר מוקדם יוצאים ל"נאיוואשה" הרחוקה,
שם הובטח לנו שיט בסירה,
אל אי במרכז האגם
ועליו חיות במרחק מגע, כולל היפופוטם.
היתה זו הזדמנות נאותה
לחלץ עצמות במסע רגלי לשעה
ולעורר התיאבון לארוחה
על האש, עם סטייל קולוניאלי, על המדשאה.
תנומה קלה על בטן מלאה
כלל לא היתה מזיקה
אך אויבנו הנורא מכל -
הוא השעון,
אילצנו לעלות על הרכבים
ולמסאיי מרה להדרים.
לפי מצב העננים
החליטו הנהגים
לדהור דרומה במהירות
כאילו להשיג הגשמים בתחרות.
עם הגיענו לאזור השמורה
שצפו הגשמים והדרכים נהיו ביצה.
וכאן התעוררה שאלה הכרחית
בשביל מה צריך בכלל הנעה קדמית
כי הנהגים צלחו בוץ ושלוליות
במיומנות ראויה לציון ובלי שקיעות
עם הנעות אחוריות (בלבד),
בעוד במדינתנו שלנו הקטנה
רק בכדי להרשים את החברה
חובה להחזיק רכב שטח פראי
ורצויה מאד הכננת על הפגוש הקדמי.

שמורת "מסאי מארה"
וב"מסאי מארה" חוויה מזומנה כל שעה -
אין ספק שהשמורה בחיות עשירה,
ובעזרתו של יהודה הנהג המצוין
לאתר כל אטרקציה - זו רק שאלה של זמן.
ה"גנו" מושך תשומת לבנו
כי טרם הופיע במצלמותינו,
אך עד מהרה נתגלה
כי כאן היא חיה נפוצה
והרי אנו רודפי ההתרגשויות
מחפשים רק אחרי החיות הנדירות.
אז את הפילים, האנטילופות והזברות
זיכינו במבט אך ציפינו לעוד
וה"עוד" לא איחר להגיע
בצורת חיה הדורה בשם  "צ'יטה".
ה"צ'יטה" אותנו זיכתה
במנה גדושה
של התלהבות והתרגשות
שתורגמה מיד לפקודות 'shoot',
מי בוידאו ומי במצלמה
הנציחו ה"צ'יטה" מתארגנת למתקפה -
מסתתרת בינות שיחי הסוואנה,
זוחלת לאיטה לכיוון קורבנה,
"תומפסון" צעיר מתוך חבורה,
וממרחק סביר לפתע זינקה,
סוגרת מרחק בינו לבינה
עד אשר את כל כוחה ממצה
מבלי שהפעם צלחה משימתה,
ותיאלץ לוותר על הסעודה שתיכננה.
לעומתה, גבירה לא פחות מכובדה,
הרי היא מלכת החיות - הלביאה,
ארגנה משימת ציד בשותפות עם חברתה
ולא הותירה ל"גנו" שום פתח הצלה.
לאחר ששבעו השתיים ופרשו מן הזירה
על השאריות הבודדות החלה מלחמה
בין עדת נשרים
לבין הצבועים
כאשר הפעם היתה
יד הצבועים על העליונה.
מי שאכזבו בגדול
היו סוסי היאור
שלא הטריחו עצמם עבורנו
ואת גופם לא חשפו לפנינו,
רק את קצה ראשם הוציאו מהמים,
לקחו אוויר, צללו שוב... ועלינו "שמו זין".
בכך לא הסתיים היום
אלא רק אחר "גילוי אריות"
ובאופן חריג מצאנו הזוג המלכותי
במשחק אהבה יצרי
בו האריה רוכן על הלביאה,
מלווה מעשיו בנהמת גאווה
וכמו שפן, תוך דקות מסיים השפיכה
והולך לחטוף תנומה עד הסיבוב הבא
כי כידוע למבינים ולבקיאים
הרי זה רק סיבוב אחד מתוך שבעים (ביום!!)

מחיות שבענו ול"מאנייאטה" הוזמנו,
ולאלו שלא יודעים מה כוונתנו -
נבהיר כי מדובר בכפר משפחתי
הכולל את הגבר, נשותיו וכל הצאצאים.
את פנינו קיבל בנו של הצ'יף,
מלומד באופן יותר מיחסי,
סטודנט בן עשרים ושש
אשר דעות חדשניות עד מאד גיבש
וכבר איננו בעד נשים רבות כרכוש,
אלא בעד אחת ובשיתוף!
אף שהדלות שולטת והבורות חוגגת
הגאווה מגרונם מדברת,
שמחת החיים מצחוקם ניכרת -
אולי משום שטרם דבקה בהם האיוולת
לנהות אחר אורח חיים של אחרים
אשר איננו מבטיח גן של שושנים,
כמו שאמר חכם בדורו:
"מאושר מי ששמח בחלקו".

למחרת יצאנו למסע קצר ואחרון
לעולם החיות, לפני שלציביליזציה נחזור,
ואת כל החיות שכה אהבנו לראות
נקבל כסטייק במנות על-גבי צלחות,
באיזו מסעדה מהודרת
שכל סוגי בשר החיות מוכרת
ועוד טרם ברור לי כלל ועיקר
אם יהיה זה הולם בכלל
לטעום מבשרה של איזושהי חיה
אשר לקניה הגעתי רק בגינה.
מאידך, אולי כפי שהיא טורפת רק למחייתה
תהא זו לגיטימציה עבורי לאוכלה
אך לשקול כל הרג חיות
שאיננו לצרכים הנובעים מסיבות קיומיות.

תם ונשלם סיפור המסע לקניה
והחל המסע אל הזיכרונות מ... ואל...

9/01/02 ©