"את רוצה עוד קצת?", שאלה מיכל ברומר את ביתה נועם בת ה13,
שהייתה עודנה רועדת מחוויות היום הקודם. "שבי לאכול", הורתה
לה, והגיעה עם קערת גלידה בטעם אננס- מעדן חריג מן הטעמים
הרגילים שנותנים לה הברומרים. אך היום יום מיוחד הוא- וחושבים
הוריה שטעמים אקזוטיים הם שירפאו את נועם.

הכל החל מספר שנים קודם לכן. עזרא, האסיר המשוקם שהפך מוכר
גלידות, עבר לו ברחוב השרון והפעיל את צופר הגלידות. "בואו
בואו ילדים ותאכלו מעדנים..." התנגנה לה המנגינה. לפתע, ילדה
קטנה רצה מבין המכוניות אל תוך הכביש. עזרא בלם, אך היה זה
מאוחר מדי- נועם הקטנה הייתה שרועה על הכביש, מתעדנת כגלידה
נמסה, רפוסה וחסרת ישע.

יומיים מאוחר יותר הגיע לעזרא מכתב רשום בדואר- צו זימון לבית
המשפט. שמואל ברומר, שבאותו הזמן היה עודו עורך דין, החליט
לתבוע את מוכר הגלידות העני ולגזול ממנו את אחרוני הקסאטות
והמגנומים (של שטראוס) שנותרו לו. הרי כעת נפגעה נועם והייתה
בבית החולים בתרדמת, והרופאים איימו שלא תחזור לעצמה לעולם.

שבועיים מאוחר יותר, בבית החולים רבין, נפקחו זוג עיניים
באיטיות וראו רק צינורות חמצן והזנה. גופה הקטן של נועם התפתל
בכאבים ואיים לקרוע את חבלי האינפוזיה שהיו מחוברים אליו-
אזיקיו. האחות המטפלת עסקה באותו הזמן בהחלפת חיתולים לנועם
וכנראה עוררה חוויה זו הדי זכרונות שהיו חבויים בתת המודע שלה
מתקופה אחרת.

מייד קראו אל מיכל האם, וזו לא האמינה לנס שאירע. בעיניים
בוכיות, בדמעות היחידות שעלו בעיניה הצחיחות עד לאותו הרגע
ומאז, חיבקה את ביתה ההמומה. אז נועם פלטה 2 מילים בודדות שכמו
שיקפו את מצבה החדש: בראשונה פלטה קריאות אנחה מן הכאבים
ובשנית קראה: "גלידה".

ככל הנראה היה הזה הרגע בו השתחררה האובססיה הקדמונית מכלאה
בנפשה המרוטשת של נועם. יתכן והמחשבה על הגלידה שהייתה בראשה
ברגע שנפגעה נחרטה לנצח במוחה והיא שעוררה פליטה תמוהה זו. מה
שבטוח הוא שמיום זה והלאה כל חייה של נועם נסובו סביב הגלידות.
יש המדברים על מזון לנשמה, ואם דבר מעין זה קיים בעולמנו אז
הרי שזה היה תפקיד הגלידה בחיי נועם. גלידה זו הפכה לבסיס
קיומה, כמעין סם קר ויקר שנועד לשלוט בחייה עד יום מותה.

זמן קצר מאוחר יותר התביעה נגד עזרא נסגרה מחוץ לבית המשפט.
הצדדים חששו מתוצאות העימות וסוכם שעזרא יספק לנועם גלידות לכל
ימי חייה. כך נפטר נטל כספי זה מן ממשפחת ברומר האמידה והוטל
על עזרא העני, במעין גרסה מעוותת למשל "כבשת הרש" העתיק.

שנתיים נוספות עברו, ומצבה של נועם התייצב על תלותיות כפייתית
בגלידה. כל יום בבוקר הייתה זקוקה נועם לשני כדורי גלידת וניל.
בצהריים הייתה נוטלת לעצמה טילון וקאסאטה. לפנות ערב הייתה
לוקחת מגנום גדול ושומני, מתיישבת על הבימבה בחצר ומתנדנדת
הלוך וחזור עד כלותה את מזונה. ובשעה ארבע בצהריים היה מגיע
עזרא כיום ביומו ופורק את עולו בפתח הבית ושוב לא נשמעו לחני
הגלידה ברחובות נתניה.

וכעת, בחוזרנו לבית הברומרים, החלה נועם המפוחדת אוכלת מן
הגלידה ומסמיקה בכל פעם שליקקה את הטעם המיוחד. ככל הנראה לא
הבינה נועם למה פיטמה מעדנות אלה, אך למרות זאת ללקק את הגלידה
והגיבה בדרכים משונות לטעמי ה"גורמה" המיוחדים.

אז החלה נועם לגמגם מילים לא ברורות, והדבר הפתיע את מיכל אשר
לא שמעה את ביתה מדברת זה שלוש שנים. המומה ומזועזעת לקחה האם
את הגלידה מן נועם, שהרי לא הייתה רגילה לתגובות נורמליות מן
ביתה. נועם לא הבינה, ואף לא תבין את הרגשות שבלב אימה. מיכל
התרגלה לחשוב על ביתה כחיית מחמד או צמח, שצריך שיאכילו ויטפלו
בו, אך אין אמור להגיב כלל. מיכל נחרדה לחשוב שביתה תחזור
לעצמה ותפיץ חיים בבית המשפחה, שהמשפחה תחזור ותהיה נורמלית!


החלה מיכל צועקת ומפחידה את נועם. לקחה את הצלחת ושברה אותה על
הרצפה, אף מחתה בידיה כדי לעשות רעש. עשתה מיכל תנועות מאיימות
ומהירות, הפעילה טלוויזיה (מופע אימים של צבעים מרצדים וקולות-
עבור נועה) ואף הכתה אותה מכות נמרצות.

נועם נכנסה להלם, שכן הייתה רגישה לרעשים חדים. חזרה ונסגרה
בבועתה, שבה לבשה חזות תמימה. חזרה לבלוס את הגלידה ולהתנהג
כפי שחפצה מיכל. ומאז ועד היום- חייה נותרו קבועים הם, כמו
חלום.