יוגב שוכב על גבו על הספסל הציבורי הירוק בפארק שליד הבית של
אורית. לא אכפת לו שהגשם מטפטף עליו כבר יותר משעה. הוא היה
מעדיף שהטפטוף יתגבר לכדי גשם אך העננים מעדיפים לשמור על טון
מאופק. הוא התעצבן על השמיים על שלא הביאו סערה גדולה עם
העננים השחורים שכיסו את הרקיע ממש עם רדת החמה למשכבה.

"לא, אתה לא יכול להישאר ללילה, אני לא אוכל להישאר איתך באותו
חדר יותר", אורית השפילה מבטה, "אפילו עכשיו קשה לי לעמוד
ולדבר איתך ככה". הוא אחז בשתי ידיו את כתפיה "אם רק תוכלי
לראות שזו רק תקופה" מנמיך את קולו לכדי לחישה "זה לא חייב
להיגמר. אני אוהב אותך לא פחות מאתמול או מלפני שנה, אני אהיה
יותר קשוב אלייך, אני-" היא לקחה צעד אחורה, מותירה את ידיו
אוחזות אוויר וידה מושטת לכיוון דלת הכניסה שפתוחה כבר דקות
ארוכות, מבטה עדיין מושפל.

כלב משוטט עטוי פרווה מדובללת דילג במהירות בשביל הנושק לספסל
כממהר להסתתר מפני הסערה המבוששת לבוא. יוגב הפנה ראשו הצידה
לראות איזו חיה משמיעה את קול טפיפות הרגליים על האספלט ומדוע
הפסיקו כשנשמעו ממש קרוב אליו. הוא סובב ראשו הצידה והבחין
בכלב נעמד מולו. זה היה הכלב של אורית.

יוגב ואורית יושבים בסלון, ראשה שעון על כף ידה, ידה שעונה על
יוגב. יוגב מזפזפ. "אני מתגעגעת לזמן שהייתי עם הילה, יואב
ורנטה, בחוף באשדוד". היא בוהה בטלויזיה בלי שום כוונה להתרכז
בתכנית המשודרת. "היה כיף - היינו יושבים סתם ככה עד 3 בלילה
בלי ממש לעשות משהו, סתם לרכל על-" יוגב קוטע אותה "למה את
תמיד מדברת על התקופה הזאת?". משהו שהצטבר אצלו התחיל לעלות על
שפתיו מבלי שהוא מנסה לעצור את זה "למה אני תמיד צריך לשמוע
כמה כיף היה לך אז? למה אני לא שומע אותך אומרת כמה טוב לך
עכשיו, פה, איתי? או עם חברים שלנו כאן, בחיפה ולא באשדוד?".
מאותו רגע ועד שחתמה ב"לילה טוב" והלכה למיטה - לא הוציאה עוד
מילה באותו ערב.

יוגב אהב לשוטט בפארק עם בץ, הכלב של אורית. אמנם הם אימצו
אותו יחד מסניף צער בעלי חיים אך עם זאת תמיד התייחס אל בץ כאל
הכלב שלה. אחרי הכול זה היה רעיון שלה לאמץ כלב. היא בחרה אותו
אחרי כמה שעות של חיפוש, יוגב רק רצה לחזור הביתה. בסוף היא
בחרה בבץ כי, במילים שלה: "אני מרגישה שהוא מיוחד". בפארק תמיד
היה משחרר את בץ ומתיישב על אחד הספסלים, במקום שיספק לו נקודת
תצפית טובה על בחורות מהבניין ומהשכונה משחקות עם הכלבים שלהם
על כיפת הדשא שבמרכז הפארק. תמיד היה לו על מי להסתכל. בכל פעם
שבץ שוחרר היה הכלב נוהג לשבת מול יוגב, לוטש בו עיניים
כבציפייה למשהו שיוגב לא הבין מהו ומשהיה מתאכזב מחוסר תשומת
הלב המוחלט מצד בעליו היה מחפש לעצמו תעסוקה.

בחלוף שעה קלה, בלילה הקודר הזה, בץ עדיין עומד מול יוגב ולוטש
בו עיניים. "איזה כלב מוזר אתה בץ, באמא שלי" אמר תוך כדי
שהחזיר מבטו אל הכחול-אפור שמעליו.

"לא בא לי ללכת למסיבה," היא אמרה לו בטלפון, "תלך אתה, אני
נשארת בבית". הוא מתעצבן מנתק ואומר לרפי "בנאדם, אני לא מאמין
שכל פעם היא עושה לי את הקטע הזה!". רפי, כמו תמיד, לא רוצה
להתערב בעניינים האישיים של אנשים, "לא יודע מה הקטע שלה" אומר
בהסתייגות מהנושא. "זה כאילו שהיא מנסה להימנע ממפגשים עם המון
אנשים, לא מבין מה יש לה." רפי שותק. "דיברנו על המסיבה והיא
אמרה שהיא תבוא ועכשיו פתאום ירד לה מזה". בזמן האחרון היא די
בדכאון, אמר לעצמו, אבל היא לא מספרת לי למה ואני לא קונה את
זה שהיא אומרת שהיא לא יודעת מה מפריע לה, סתם רע לה ואני
איזושהי נחמה. כשם שבאה המחשבה כך פרחה חזרה נוכח הכניסה
הרעשנית של דני, אלעד וברק, מחופשים כל אחד לסם אחר. "את
המסיבה של פורים היא לא תקלקל לי" יוגב מחזק את עצמו. הוא כבר
אמר לה בסיום שיחת הטלפון שהוא לא מתכוון לבוא ולהיות איתה,
אפילו ששמע בטון קולה שהיא ממש, מ-מ-ש הייתה מרגישה טוב יותר
אם היה בא אליה. אורית ידעה שהיא מכבידה עליו לאחרונה ולכן
התאמצה לא לתת לא לשמוע בטלפון כמה נפגעה שהוא מעדיף מסיבה
מטופשת על פני טובת החברה שלו. יוגב היה ידוע כשונא מסיבות
מצועצעות והפעם התעקש ללכת לאחת כזאת. היא כעסה על הדווקא שהוא
עושה לה.

יוגב חש שהכלב עדיין לא מש ממקומו, בוהה בו במין ציפיה לא
ברורה. "מה אתה רוצה בץ? אני עסוק" אמר וניגב טיפת גשם שנחתה
ממש לתוך עינו. "לך תתפוס לך כמה אנשים ותדהים אותם במה שאתה
לא עושה שם, אין לי כוח אליך עכשיו".

יוגב התכוון לבץ האטרקציה. כשיוגב היה מתפנה לתצפיות החשובות
שלו בפארק היה שוכח מבץ. כשבחורה עם הכלב שלה היו מסתלקים מהגן
היה מתעשת כמתוך חלום ונזכר שהוא נמצא בפארק מסיבה רשמית יותר
מלצפות באיזו כוסית מתכופפת לחבק את הכלב שלה. אה, כן - הוא
הוציא את בץ לטייל. "בץ!" היה קורא בקול תוך שהוא עוקב אחר
דמותה המתרחקת של הבחורה. בץ אף פעם לא היה חוזר אליו בקריאה
ראשונה, תמיד היה עסוק באותו קטע - מספר אנשים בגילאים שונים
סובבים אותו ומדברים אליו כאילו היה בן שיחה אנושי ולא איזה
כלב לא מי יודע מה חמוד שמלקק לעצמו את איבר המין בספק לצרכים
הגיינים. יוגב שנא אנשים מטופשים כאלה ממש כשם ששנא אנשים
שמדברים אל תינוקות או אל אדם בתרדמת. "בץ!!" היה קורא שוב
משאיתר את הכלב במבטו. "בוא כבר!". כבמין טקס קבוע, האנשים,
ביניהם אנשים קבועים, היו מסתכלים על יוגב ואז מהנהנים לכלב
בעל הפרווה המדובללת לשלום. היו פעמים שיוגב יכל להישבע שהם
קדים לבץ, אך האבחנה הזו הייתה נמחקת מייד כשם שהפנטזיה על סקס
עם ליאת, הבחורה עם השנאוצר, נעלמת עם דהיית דמותה המתרחקת.

דני, רפי, אלעד וברק ישובים באוטו של דני, מסתכלים בעצבים מבעד
לחלון הסגור החוצה, מנסים לתפוס רמז לסיום שיחת הטלפון שיוגב
קיבל ממש רגע לפני שעמד להיכנס לאוטו.
"שומע?" אורית אומרת. "יוגב הבן זונה הזה הולך למסיבה!"
"אורית?" פלט באוטומטיות "מה קורה?"
"הוא יודע שאני רוצה שהוא יבוא הביתה והוא הולך למסיבה,
דווקא"
"אורית?" הוא מנסה לאפשר לה לזהות את קולו.
"יואב? אתה שם?". יוגב הבין עכשיו - היא התקשרה ליואב החבר הכי
טוב שלה להתלונן על הבן זונה, עליו. "זה אני, יוגב". ציחקוק
נבוך נשמע מן העבר השני, היא קלטה. "אוי, חשבתי שהתקשרתי
ליואב".
"לא חמודה, התקשרת לבן זונה" אמר והמתין להתגוננות. "מצטערת...
לא התכוונתי לקרוא לך בן זונה... חשבתי ש... נדבר כבר אחרי
זה". הוא הרגיש שהיא מחייכת כשהיא אומרת את זה. זה הרגיז
אותו.
הוא נכנס לאוטו. האוטו החל לנוע, פיו של יוגב עטה חצי חיוך
משקלט כמה הוא עיצבן את אורית וקולו הפטיר כמעט בלחש "בת
זונה...".

בימים שלאחר מסיבת פורים החל הריחוק ביניהם. היא הסתכלה לעיניו
פחות והוא השתדל לא להביע בה עניין, לא שזה היה בראש מעייניו
מלכתחילה. בבית הם דיברו דברים שהיו על סדר היום, אך היא חששה
שיוגב כבר אינו אוזן קשבת ושתיקות מעיקות החלו ממלאות את חדרי
הדירה הקטנה. הסקס התמעט, האהבה עוד הראתה את סימניה בליטופים
פה וחיבוקים שם, אבל הנזק כבר נעשה.

בץ עדיין לא זז. הגשם מתחזק כאילו בץ היה מכשף אינדיאני
והשמיים מצייתים לתפילתו החרישית.
"בץ, לך הביתה, רוץ לאמא". יוגב מתחיל להתעצבן על הכלב העיקש.
הוא מתיישב על הספסל, בץ מתיישב גם הוא. "לך הביתה כבר יא כלב
דפוק!!!" נזף על בץ. "אתה לא מבין שאני עסוק עכשיו? אתה לא
מבין את המזל שיש לך - אתה יכול לחזור לאורית מתי שתרצה והיא
תקבל אותך! אותי היא לא תקבל יותר גם אם הייתי הולך על ארבע
כמוך! בחיים לא הייתי מאמין שאני אקנא בכלב כמוך". הוא נרגע
קצת והביט עמוק לעיני הכלב. "מה אתה... מה אתה מבין באהבה אתה?
אתה מבין בללקק לעצמך את הביצים".
"אולי," פתח בץ, "אבל אני אוהב ללקק אותם". יוגב לטש מבט
מזועזע בבץ. ראשית תר בעיניו ימינה ושמאלה ולאחר מכן התרומם
להסתכל מאחורי הכלב אך כל מה שמצא מאחוריו זו שלולית. הוא חזר
לשבת, הגשם גורם לו לצמצם את עיניו. "בץ," ניסה את מזלו, "זה
רק נדמה לי או שהרגע דיברת אליי?".
"הרגע דיברתי אליך, סוף סוף אחרי חמש שנים שאנחנו ביחד אתה
באמת מדבר אליי, וגם מוכן להקשיב. אז מה, אני אשתוק?". ליוגב
נופל האסימון "אז כל הפעמים האלה שהיית מוקף אנשים פה בפארק זה
בעצם... הם דיברו אליך וענית להם?"
"לא בדיוק - הם שאלו אותי דברים ועניתי להם". הקול של בץ
רגוע, שליו. יוגב מנסה לאמוד את גודל התגלית "אילו שאלות? כמו
מה למשל?".
"ובכן," בץ הביט מעלה כמנסה להעלות מזכרונו שאלה שנשאל
"למה... לא, לאן נעלמים הזבובים בלילה?".
יוגב מרים את גבותיו בתמיהה ושפתו התחתונה מביעה את הערכתו
לשאלה.
בץ עונה לעצמו "זה פשוט - הם על דשא ובשיחים".
יוגב צמצם את עיניו כמטיל ספק בתשובה המהירה. בץ ניגש חיש קל
לשיח שמאחורי הספסל וניער עם אפו את השיח. זוג זבובים פרץ מתוך
השיח אל האוויר הרטוב ונטמע בחשיכה.
"איזה אידיוט אני" יוגב בוהה בעצב באספלט המוצף, "דווקא עכשיו
שאני לא אראה אותך יותר, אני מגלה אותך". בץ קרב אל ראשו של
יוגב וליקלק אותו. יוגב מרים את ראשו ומחייך אל הכלב, מרגיש
שהוא ממש אוהב בפעם הראשונה את הכלב הרטוב הזה שלפניו.
הגשם בשיאו, מרטיב את החברות הביזארית הזו שנוצרת כאן.
מטריה שחורה וגדולה מהרגיל מופיעה בפתח הגן, מתחתיה זוג רגליים
דקות נישאות בזריזות בצעדים קטנים, נעצרות ופונות אל הספסל
הראשון בשביל. הרגליים מתכופפות, ראש מבצבץ מתחת  למטריה, בוחן
את החלל שתחת הספסל. הרגליים מתיישרות, פונות לשביל והולכות
לעוד ספסל. יוגב יושב עם ראשו רכון מטה וידיו מלטפות בחיבה את
ראשו של בץ, הם מתעלמים מהתנועה החשודה בגן. המטרייה עם
הרגליים נעצרות בספסל השני כשפניהם אל הספסל הבא שם יושבים
יוגב ובץ. כעת הדמות עושה צעדים ארוכים ומדודים אל הספסל שלהם.

"הנה אתה," קולה של אורית נשמע בפתאומיות, גורר רתיעה לאחור של
יוגב ובץ, "חיפשתי אותך בכל..." היא אומרת לבץ ומבחינה בפניו
של יוגב ומשתתקת. "היי" בוקע מגרונו של יוגב. "היי" היא
מחזירה.
"אני אוהב אותך אורית". אורית לא מגיבה, רק מביטה אל תוך עיניו
הנוצצות. "אני מבין אותך, אני אקשיב לך מעכשיו," עצר לרגע
והמשיך "אם עדיין תרצי אותי". אורית מפנה מבטה אל בץ שמסתכל
חזרה אליה.
"הפעם הוא מתכוון לזה," אומר בץ, "סמכי עליי". אורית מחייכת אל
בץ ואחרי זה חיוך ממושך אל יוגב שמחייך חזרה.
"מה אתם עושים בקור הזה בחוץ?" אומרת בזעף מחוייך, "בואו,
הולכים הביתה".
שלושתם הולכים מכונסים יחד תחת המטריה הענקית.