דפקתי בדלת, שלוש דפיקות.
"היכנסי" אמר אלוהים, הוא עישן סיגר גדול, כזה כמו של יגאל
שילון.
"אז את רוצה לראיין אותי?" הוא קרא את מחשבותיי - ממש
טלפאתיה...
אין מה להתפלא - הרי זהו אלוהים.
"אם יש לך זמן עבורי" עניתי.

אלוהים חייך וענה:
"זמני הוא הנצח, ויש לי זמן לכל דבר. מה היה בדעתך לשאול
אותי?"

קינאתי בו, באלוהים, שהוא מין אל-מוות שכזה, יכול לחתוך לעצמו
את הוורידים ולא למות.
יכול לקפוץ באנג'י בלי חבלים. למות ולחזור לתחייה.

"מה מפתיע אותך יותר מכל דבר אחר בבני האדם?" - שאלתי.

ואלוהים ענה:
"משעמם להם להיות ילדים, והם ממהרים להיות גדולים,
ואז, הם רוצים לחזור ולהיות שוב ילדים.
הם מאבדים את בריאותם על מנת להרוויח כסף,
ובסוף הם מאבדים את כספם על מנת להחזיר את בריאותם.
הם חושבים ללא הרף.
בדאגה על עתידם, הם שוכחים את ההווה
וכך אינם חיים, לא בהווה ולא בעתיד.
הם חיים כאילו לעולם לא ימותו
והם מתים כאילו מעולם לא היו בחיים."

היה רגע של שתיקה ואז אלוהים לקח את ידיי בידיו
וישבנו בשקט זמן מה, ואז שאלתי:
"כהורה, מהם השיעורים שהיית רוצה שהם ילמדו?"

ואלוהים ענה עם חיוך :
"שילמדו שהדברים שיקרים בחיים אינם הדברים השייכים לנו,
אלא האנשים האהובים עלינו.
שילמדו שזה לא טוב להשוות את עצמנו לאחרים.
כל אחד יוערך על בסיס ערכו הוא ולא בהשוואה לקבוצה כלשהי.
שילמדו שהאדם העשיר אינו זה שיש לו הכי הרבה, אלא זה שצריך הכי
מעט.
שילמדו שלוקח דקות ספורות לפגוע באדם אהוב,
ולוקח שנים רבות לרפא פגיעות אלה.
שילמדו לסלוח על ידי תירגול הסליחה.
שילמדו שישנם אנשים האוהבים אותם עד מאוד,
אולם אינם יודעים כיצד להביע את רגשותיהם.
שילמדו שכסף יכול לקנות הכל מלבד שמחה.
שילמדו ששני אנשים יכולים להתבונן באותו דבר ולראותו שונה
בתכלית.
שילמדו שחבר אמיתי הוא זה שיודע הכל אודותיהם
ובכל זאת אוהב אותם.
שילמדו שלא תמיד מספיק לזכות בסליחתם של אחרים,
אלא חשוב לסלוח גם לעצמנו."

ישבתי שם זמן רב.


הודיתי לו על זמנו וכל מה שעשה עבורי והוא השיב:
"ברוכה הבא, אני כאן 24 שעות ביממה. כל מה שאת צריכה זה לשאול
ואני אענה.
אנשים ישכחו מה שאמרת, אנשים ישכחו מה שעשית, אבל אנשים לעולם
לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש..."

סגרתי בעדינות את הדלת, וחזרתי למציאות.