"תנוחי. תתני לעצמך לנשום. את תתמוטטי."
פתאום יש זמן לעצור, להריח את האוויר ששכחתי לנשום לאחרונה.
כשמגיעה הרווחה, מגיעות המחשבות, ואיתן דפים חדשים שנפתחים
ונוטים להתלכלך במהירות. הפסקתי לצייר ממזמן, פחדתי מכל דף חדש
, שאני עלולה לקלקל. למרות שאני מסרבת להודות בזה, העזה היא לא
הצד החזק שלי.

"הגעתי למסקנה שאת מזוכיסטית"
ריקנות. זה עושה טוב לכמה רגעים. רק לכמה רגעים. אחרי זה
מגיעות הבחילות , וההקאות והחרטות. לא יכולה בלי הכאב והצער ,
בלי הרחמים והציניות. יש אנשים שמזריקים לורידים, אני רק יורקת
אש , וננוטפת דם. משתדלת להוציא , ולא להכניס. יש רגעים שהכל
יפה , ואין יכולת לחייך. יש רגעים שהכל מתמוטט וצחוק הוא הדבר
היחידי שאפשר , וחיוך ממזרי משתלט על פנים אדישות. תקופות
יפות, תקופות פחות יפות. החיים הם פאזל אינסופי. רק צריך לדעת
באיזה חלק להתמקד.  אני יודעת להסביר לאחרים , קשה לי ללמד את
עצמי.

"המילים שלך מכבידות עלי"
אני לא מכירה אותך, אני רק יודעת שאתה מכיר אותי יותר משכל אדם
אחר הכיר אי פעם.אני לא מאוהבת בך, אני לא אוהבת אותך, גם לא
סולדת ממך. אבל אתה נותן לי אפשרות להמשיך הלאה. אם הייתי
יכולה הייתי אוחזת בך עד שתפסיק לזרוח השמש, ועד שהציפורים
יפסיקו לנדוד. גם אני , כמוך, פוחדת לחשוף מחשבות- לא רוצה
שידעו שאני מטורפת. הפצעים שלך הם התרופה שלי, והמילים שלי הן
הסם שלך.

רק אל תלך אף פעם.