את צודקת, סבתא, אני מבינה למה את מתכוונת.
את מתכוונת לזה שאני צריכה לצאת מהפאזה של הלם תרבות. שאני
צריכה להפסיק להתבכיין, לעבר, ולגעגועי בית.
את מתכוונת לזה שאני צריכה להפסיק עם כל השטויות, ולהפנים, שזו
אני. שבעצם קיבלתי מתנה, שאני יכולה להתמודד עם כל מה שבא לי,
שקיבלתי חופש חד פעמי, לשנות ולהשתנות כפי רצוני, בלי להתלבט,
בלי להתחבט, בלי להתחשב. אינדיבידואליזם טהור.

יש לי דמות של עצמי, שפיתחתי מגיל מאוד מאוד צעיר, של מי שאני
אהיה, כשאגיע לגיל הזה.
הגיל שבו הכל מותר, הכל אפשרי, הכל יכול הזה.

אני יושבת עכשיו בחוץ, מעשנת ג'וינט במרפסת.
בעצם, מגשימה את החלום הכי גדול שהיה לי מאז ומתמיד.
חיה לעצמי, כשלעצמי, ואין לי אלוהים! אנ'לא צריכה להתחשב
באף'חד. אני חופשיה, ויכולה להגשים כל חלום שבא לי. יש לי
אמצעים. יש לי כלים. אני בגיל שאפשר להתחיל, ולסיים היו אומרים
אחרים.
יכולה להתנסות בכל חלום שבא לי.

הדמות הזו שלי, שיש לי בראש, היא מין פנטזיה, שאליה אני אמורה
להגיע, בגיל "הזה"... וכביכול, כל מה שאני עוברת בחיי, כל
ה"חוויות" שלי, והאנשים שאיתם אני נפגשת, כאילו מראים לי את
הדרך. מסמנים כחצים, והכל מעלה אותי שלב לרמה הבאה, שהיא יותר
קרובה לדמות הזו שיש לי, בראש.
מין משחק מחשב כזה בעצם, כמו סופר מריו, תראו, הוא צריך להשיג
כמה שיותר תפוחים בכל רמה (או אולי זה בעצם טבעות כאלו... לא
זוכרת), כמה שיותר - יש יותר נקודות, בסוף כל שלב יש מפלצת
איומה, שאותה צריך לקרוע לגזרים.
בין שלב לשלב, יש לך מזל, בין פרח, לחיים. זכית זכית, פספסת...
פספסת.
ופשוט, כל שלב ושלב, מקרב אותך לרמה הסופית, שהיא בעצם נצחון
מוחלט של כל המשחק.
את המשחק, זאת אומרת, הדמות הזו שאת צריכה להגיע אליה (כמה
שיותר מהר, יותר טוב). שלב זה שלב, של סיום חוויה, של איסוף
נקודות, בחיים. וככל שאת עוברת יותר, וכמה מטבעות שתאספי יזרזו
את התהליך, וכמה שיותר מזל משכל, ואת מנצחת!
מקבלת את עצמך, בלי אגו, בלי סנוביות.
פשוט, את, ערומה, את מעזה הכל, את ה-אחד. שיכול לא להתחמק
מכדורים, אלא הם פשוט כבר לא יחדרו אליך, כי תביני שזו לא
הכפית שמסתובבת, אלא את.

סיימתי את הג'וינט, וגם את הקפה, והסיגריה שאחרי.
עם חיוך של מיליון או דולר, יושבת לי בחוץ, ברוח הקרירה,
באירופה הנוחה והבורגנית לשמה.
יושבת ופשוט מרוצה. מרוצה מעצמי. מרוצה מהחיים.
אבל רק דבר אחד חסר לי, וזה בעצם מה שפרח הראתה לי, שיש לי עוד
איזה משהו להתמודד איתו.
עם עצמי, התמודדתי עם כל העולם, ועכשיו זהו, הגיע הזמן להשלים
עם עצמי.
זה הזמן לשינוי, אחד הגדולים והחשובים.
וואללה, עדיין לא החלטתי אם אני אתמודד איתו באמת, אז בלי
לחץ.
אבל אני באמת מתקרבת.
לא יודעת אם זה מתאים לי כרגע, עוד איזה תהליך בלתי הפיך
שכזה.
ובלי לחשוב על התוצאות. אבל זה בעצם מה שאני תמיד עושה. הדברים
הכי טובים שקרו לי, קרו סתם ככה, מהחלטה רגעית, לעומת זאת, גם
ההחלטות הגרועות ביותר.
מה שמביא אותי למסקנה אחת, אני לעולם לא אדע אם אני לא אנסה.
אז למה שאנ'לא ינסה, ואחר כך נתמודד עם התוצאות... יהיו אשר
יהיו. כמו תמיד, כמו כל דבר אחר שעשיתי בחיים שלי.
אולי זה הוביל אותי לאיפה שאני היום, אבל זה המקסימום שלי בכל
מקרה, אז למה שאנ'לא אנסה לקפוץ לאיזו קפיצת התאבדות כזו, כמו
בצוק, כי בסך הכל, אני יודעת שאני לא אפול.