הכי חשוב זה להתחיל טוב. אני חסר ניסיון, ואין לדעת לאן אגיע
עם התחלה לא מספיק טובה.
סיפור ראשון, עמוד ראשון, פסקה ראשונה - צריך משהו  שקט, רגוע.
תיאור נוף פסטורלי, אולי.
שמש, שמיים, ילדים משחקים...  אולי מעשה אהבה ענוג, כזה שאחריו
גבר ואישה הולכים יד ביד מול השקיעה. הכל, רק לא הציניות הזו.

שלא תבינו לא נכון - הכי קל זה עם ציניות... הכי פשוט. "העולם
הוא מקום ציני, והציניות היא מפלטם של הטיפשים..." - זה מה
ששמעון היה אומר תמיד. ושמעון היה איש חכם. תמיד נדמה לי
שהאנשים האלה, הקטנים, היושבים בחנויות שלהם, אפורים ופשוטים,
הם החכמים האמיתיים בחיים האלה שלנו. שמעון הסביר לי פעם
שהמכולת שיש לו, בלב שכונת הבניינים, היא מכרה של זהב, שרק הוא
יודע עליו. זה לא חוכמה, הוא אמר לי, לפתוח סופרמרקט גדול, עם
מנורות פלורסנט ושלטים מאירי עיניים, עם שלושים סוגים של קוטג'
ושלל קופאיות שמנות שממלאות שקיות עבור לקוחות הנערמים בתור.
הכסף הגדול, אמר והצביע על קופת המתכת הישנה שלו, נמצא כאן.
וכשהוא מפעיל את הקופה, מלווה ברעש הקסום של ספרות מתחלפות
ופעמונים המבשרים על פתיחת המגירה, המשיך ואמר - כאן אני
האדון, כאן אני קובע. קובע איזו גבינה תיכנס למקרר, איזה לחם
תאכל גברת לוי לצהרים, כמה יעלה ארטיק לימון. לא רוצה - אל
תקנה. אני כאן האדון, אני כאן הקובע. והוא חייך חיוך מרוצה,
ופנה לטפל בלקוח נוסף שנכנס אותו רגע למכולת, מותיר אותי לחשוב
על התגלית הזו, שחלק עמי.

לשמעון תמיד היה מה לומר, ותמיד היה מי שיקשיב. לא פעם הייתי
מוצא תירוצים כדי להגיע אל המכולת, שעמדה בפינת הרחוב הסמוך,
ונפתחה תמיד כבר לפני שש בבוקר. הייתי מתנדב לקנות חלב, לחם או
סתם אבקת כביסה, יוצא את הבית עם הכסף מרשרש בכיסיי, ורץ כל
הדרך עד לפתח המכולת. הכי אהבתי לפתוח את הדלת, ולשמוע את
הפעמון מבשר על בואי לכל באי המכולת. ביד ימין הרמתי מעל המדף
סלסלה, בזריזות התחמקתי מידו המלטפת של שמעון שנעה לכיוון
ראשי, והתחלתי במסעי במורד שורות המדפים. הכי כיף היה להגיע
למכולת למצוא, חבויה באחת השורות, את אדו, הבת של שמעון,
שמישהו פעם נתן לה את השם אדווה, אבל כל השכונה הכירה בתור
"אדו של שמעון". אדו נראתה לי באותם הימים כמו לקוחה מסרט
טלוויזיה - היא הייתה בערך בגובה שלי, שיערה השחור היה ארוך
וקלוע תמיד בצמה, עיניה הירוקות הגדולות היו בורקות לעברי,
והיא תמיד הייתה לבושה בשמלה פרחונית שלעולם לא ידעה כתם או
לכלוך. אדו הייתה עושה הכל במכולת - מסדרת את המדפים, מטאטאה
את הרצפה, אורזת בשקיות החומות את המוצרים עבור הלקוחות.
הייתי מגניב חיוך לעברה, מנסה למשוך את תשומת-לבה, אבל היא
תמיד הייתה עסוקה או מהרהרת. אז הייתי ממשיך לי במורד המדפים,
ממלא עוד מוצרים בסלסלה, ומגיע לבסוף אל גולת הכותרת של הקנייה
אצל שמעון - הקופה. שמעון היה לוקח את הסלסלה לידיו, מביט בה,
מזיז את הבקבוקים והצנצנות, עוצם את עיניו לרגע ואז - בעודו
מעביר את הסלסלה לאדו או למישהו אחר שהיה אורז את הקנייה
בשקיות חומות, היה אומר בהחלטיות את המחיר: "שבעים ושישה
שקלים, שלושים ושש אגורות.". הוא מעולם לא היה טועה. כמה
שניסיתי לבלבל אותו, לספר לו בדיחות, להחביא חבילת מסטיק תחת
שקית החלב, לבחור מוצרים שרק עתה הגיעו או שאיש לא קנה - הוא,
כמו מכונת חישוב משומנת, לעולם לא פספס, לעולם לא התבלבל. עד
אותו יום צהרים. אני רוצה להאמין שהייתי הראשון והיחיד שזכה
לראות את שמעון מתבלבל, אבל היום - במרחק שנים וניסיונות - אני
מניח שהייתי מעדיף לוותר על התענוג המפוקפק הזה, לוותר על אותו
היום.

זה היה יום קיץ, והחום הטריף את דעתי. יצאתי את הבית במטרה
לקנות כמה קרטיבים אצל שמעון. כשנכנסתי למכולת - לראשונה בחיי,
אני חושב - שמעון לא ברך אותי בקולו העמוק בברכת ה"שלום שלום"
שלו או ניסה ללטף את ראשי. בדיעבד, הייתי צריך לדעת שמשהו אינו
כשורה, אבל הייתי צעיר מדי או מיוזע מדי או עייף מרוב התבטלות
של קיץ. גיששתי בין המדפים אחר מקרר הגלידות, וממקלט הטלוויזיה
שהיה תמיד דלוק וצועק בקולניות שמעתי קולות מוזרים - סירנות,
צעקות, קריין נרגש. בסקרנות של ילד ניגשתי אל הקופה, ובהיתי
במסך. התמונה שמילאה אותו הייתה מזעזעת - בתהום ענקית שכב על
צדו אוטובוס אדום של "אגד", והקולות הצורחים של אנשים, בתוכו
ומסביבו - החרידו את הרמקול הקטן שבצד המסך. עוד רגע של דממה,
והשדר הנרעש נשמע ברקע: "דיווח זה מגיע אלינו ברגע זה מכתבנו
שבשטח. אוטובוס מספר 405, שהיה בדרכו לירושלים, סטה לפתע אל
התהום שבצד הכביש ליד אבו-גוש והתהפך. כנראה שמדובר בפיגוע
חבלני.".  הרמתי את העיניים והבטתי אל שמעון, שהיבט חיוור
ומשותק במסך. "איפה אדו?", שאלתי כשאני מגיש לו את הסלסלה,
והוא נותר מאובן, מביט במסך ולא עונה. המצלמות סקרו את שלד
האוטובוס המפוייח, ומעינו הימנית של שמעון החלה לזלוג דמעה.
לפתע הבנתי.  הסלסלה נשמטה מידיי, הכל נשפך על הארץ, אבל אני
רק הבטתי בשמעון כמשותק. היה רגע של שקט, ואז פעמון הכניסה
העיר את שנינו מהקיפאון. מזל, אשתו של שמעון, נכנסה בסערה
לחנות כשהיא זועקת: אני חושבת שזה האוטובוס של אדו. אני חושבת
זה האוטובוס שלה.  שמעון הביט עוד רגע במסך, ואז התעורר לחיים,
משך אותי אל היציאה ואמר לי בתקיפות: אני סוגר, תבוא מחר. הוא
נעל את החנות בזריזות, ואפילו לא סובב את השלט האומר בחן "סגור
עכשיו, רק כדי שיהיה פתוח מחר.".  

רצתי כל הדרך הביתה ובמעלה שלוש הקומות עד דירתי, פתחתי את
הטלוויזיה והוספתי להביט בפנים קפואות במתרחש. בערב כבר נפתחה
מהדורת החדשות ברשימת השמות של ההרוגים בפיגוע. הטקס הזה, שבו
אתה יושב ומתפלל שהשם הזה לא יגיע, שזה יקרה למישהו אחר -
מצחיק אותי עכשיו, ממרחק של זמן. שמות של אנשים שונים, זרים,
עוברים לפניך כאילו היו חסרי-משמעות, עד שפתאום - לאחר חייל
ממושב בדרום - אומר הקריין בקולו הדרמטי את הנורא מכל: "אדווה
כהן, בת 14, מרעננה". הרגשתי כאילו עולמי חרב עליי.  לא יכולתי
שלא להפסיק לחשוב עליה, יפה כל-כך ועדינה, לכודה בתוך האוטובוס
הבוער, כלואה בתהום הגדולה, שמלתה הפרחונית מלאה פיח ודם.
רציתי לקרוא לאמי ולספר לה, אבל לא יכולתי. נשארתי יושב שם,
מדמיין אותה לידי במכולת כמו שזכרתי אותה, כמו שאהבתי אותה.

ההלוויה נערכה למחרת. אף-פעם לא הייתי בהלוויה לפני זה. בית
הקברות נראה לי מקום נוראי כל-כך, מלא באדו של אנשים אחרים.
האנשים צעדו בטור ארוך מאחורי שמעון, שלבש כיפה שחורה -
לראשונה בחייו, אני חושב - והחזיק בידיו החסונות את מזל הממררת
בבכי. לא יכולתי להביט, כאשר ששת האנשים הלבושים שחור הורידו
את האלונקה המכוסה בשמיכה אפורה, עליה שכבה הילדה היפה שלא
תחכה לי עוד במכולת, לבור הטרי בפינת בית-הקברות. גרונו של
שמעון ניחר כשביקש לקרוא קדיש, ומזל המתייפחת ליוותה את קריאתו
בצעקות שבר - "שום אבא לא צריך לקרוא קדיש על הבת שלו. שום
אבא.". כשהחזן החל לשיר "אל מלא רחמים", גם את פניי שטפו
דמעות. "המצא מנוחה שלמה, הוא קרא, "לנשמתה בגן העדן", ואני
חשבתי שזה הרי ברור שאדו תשכון שם, בין המלאכים לשאר צדיקי
העולם. ילדה, שלא עשתה דבר רע בחייה, שלא הספיקה, שלא תגדל,
שתישאר לנצח בת 14, לבושה בשמלה פרחונית שלא מתלכלכת ושיערה
קלוע בצמה.

המכולת של שמעון לא נפתחה שוב. לאחר השבעה, שמעון התכנס בתוך
עצמו ולא יצא עוד את הבית. בשלושים הופיע עטוי זקן ועיניו
כבויות, ולא דיבר עם איש. על המכולת התנוסס שלט "למכירה", ואני
עברתי לעשות את הקניות בסופרמרקט שברחוב הראשי, עם שלושים
סוגים של קוטג' והקופאיות השמנות המשועממות. ביום השנה למותה
של אדו הרס טרקטור גדול את המכולת של שמעון, כדי לפנות מקום
לבניין דירות חדש, ומישהו אמר ששמעון עזב את העיר להתחיל את
החיים מחדש. אחר-כך אמרו שנסע לגליל, או שחזר בתשובה, או שנסע
לאמריקה. אני לא ראיתי עוד את שמעון לעולם. תיארתי לעצמי שיבוא
כל שנה לבקר בבית הקברות, אך חששתי ללכת לשם. מה אומר, מה
אעשה, איך אתנהג?   ועד היום, שנים אחר-כך, אני נזכר באדו בכל
פעם שמגיע הששה ביולי, ובעיתון מתנוססת ההודעה על "אזכרה
ממלכתי לקורבנות קו 405". הייתי מאז בבית הקברות מספר פעמים,
איבדתי חברים וקרובים, אבל לעולם לא אשכח את התחושה ההיא,
תחושה בתולית של כאב ואובדן, שהרגשתי באותו יום של קיץ במכולת
של שמעון.

"העולם הוא מקום ציני, והציניות היא מפלטם של הטיפשים", אני
שומע את שמעון אומר לי, וחושב - לעזאזל, התחלה טובה כבר לא
תהיה כאן. מצד שני, הנה -  פרק ראשון, סיפור ראשון.
נו, לפחות הצלחתי לכתוב משהו.  אולי גם זו התחלה טובה.