יושבת לבד בחוץ
תחת שמיים כחולים,
יושבת
וממירה מחשבות למילים.
מחשבות שקטות של ים וחולות זהובים,
מחשבות שמחות של צחוק ושמחת ילדים,
מחשבות עצובות של בכי ואובדן נעורים,
מחשבות מרגשות של אהבה והתפרצות חושים.
וככה, מכל הגודש הזה של המחשבות
יוצאות לי מילים כל כך מעטות,
מילים פשוטות.
ורק מילה אחת, ככה, מתפרצת.
מילה קטנה פתאום מתבלטת,
אותה מילה שקוראים לה
שקט.
והיא רוצה להתעצם, להתרחב ולגדול,
היא רוצה לצאת אל העולם הגדול.
להפיץ את השמועה הגדולה
שהשקט יגיע גם לגולה!
וככה, מבלי שנרגיש,
המילה הקטנה תיהפך לנושא רגיש,
וכל אחד יתחיל לדרוש - "היי, איפה השקט שלי?"
בלי לדעת ששקט זה עסק די אישי!
ואני שוב אשב בעולם שבחוץ
וארגיש מעין צורך נחוץ
לכתוב מילה אחת, פשוטה,
המילה הזאת, שקט הוא שמה. |
