אני אוהב לצפות בהווי של בתי-כנסת.

בתום ערבית של מוצאי-שבת
ילד, שליחה של מסורת, מסתובב עם מגש הדסים,
מנהל מערכות-יחסים של מבטים, על גב שנים
עם מתפללים העומדים הכן.

ושם למעלה,
ארונות נפתחים, נסגרים, מגלים צפונות
בונים את סוף הדרך בין
אמן ואמן
של קדיש.

כמו יודעים את הסדר הקבוע,
מתנהלים אל מול החזן, מבקשים בחיכיון,
ובשעה שקולו המרעים
מתייצק אל תוך מאויי הציבור
(הצלח חיילנו ואת הבן שבשכם, שיהיה בריא)
הם מבטאים את הסכמתם
במילים מוסכמות, בנגינה מוטעמת,
בכמיהה פנימית, ברוויה.


לפני היציאה לעמל לילם

מעבירים איש לרעהו בשמים בהזדהות
מקמרים ידיהם מול האש העולה
והנשמה היתרה אט-אט מתרחקת---
פרידת הבדלה.

וגם אני לא מוותר על מנהג עתיק-יומין,
ומזה מטיפות היין על עצמי,
שניות לפני ששוקעת האש אל תוכן,
נטמעת, נכבית,
השבת מסתתרת מאחורי מסך עמל.