הבטחתי שאני לא אעשה את זה יותר. אבל אני לא יכולה לשלוט בזה.
זה ההתקף עכשיו, מרגישה אותו מדגדג לי בכל הגוף. אני מנסה
להיכנס למיטה. מתחבאת מתחת לשמיכה, אולי זה יעבור. אם רק היה
מישהו בבית...
טוב. אני נכנעת.
הולכת למטבח.
פותחת את המקרר.
מוציאה סיר פסטה, עם רוטב, בדיוק כמו שאני אוהבת.
אוכלת, בולעת, טורפת.
שיט, נגמר כל הסיר.
אני רעבה עוד.
פותחת את המקפיא. שתי קופסאות גלידה. אחת ריבת חלב והשנייה
פצפוצי וניל. לא מוותרת על אף אחת, שתיהן עכשיו בבטן שלי.
בזמן שאני מפשירה את שאריות הפיצה מאתמול, אני בולסת שקית
במבה.
אבל אני עוד רעבה.
נו, איפה יש פה אוכל?!
פותחת ארון, מוציאה ממרח שוקולד, אוכלת אותו בכפית. מגוונת
בעוגיות.
מהר מהר, לפני שהבחילה תגיע, ואז אני לא אוכל לאכול כלום.
אני לא יודעת כמה זמן עבר. אבל אני נרגעת, מביטה סביב, על
המטבח עץ דובדבן, שנראה כאילו הוצא היישר מקטלוג.
אלוהים, נדמה שמאה מורעבים פשטו לנו על המטבח, כי הוא עכשיו
ריק ומטונף כהוגן.
מה עשיתי.
מטומטמת.
אני הולכת לשירותים.
מכניסה אצבע לגרון.
מקיאה. |