בדירה קטנה, מעטפה פתוחה, עליה מספר דפים צהובים, כתובים
בצרפתית ולצדם כוס קפה שמישהו לא שתה. דלת האמבטיה נעולה בלי
סיבה. בפנים שכבה מישל היפה כשידיה פרוסות לצדדים. הדמעות מרחו
את האיפור סביב עיניה. סכין קטנה איתה, כמו חברה. חתך חדש לצד
הישנים. לילה טוב.

צליל המתנה אחד. צליל המתנה נוסף. "המספרה של יגאל, שלום".
"בוקר טוב, אפשר בבקשה להזמין תור להבוקר". "תמתין דקה" ירון
לגם מכוס הקפה "אנחנו תפוסים משעה עשר עד שלוש וחצי". "אני
מבין... ", שתיקה קצרה. "תראה, עכשיו אין פה אף אחד, אם אתה
יכול להגיע בזמן הממש קרוב...", הציע הקול הנשי מהצד השני "אה,
מצויין, אין שום בעיה, תוך עשר דקות אני שם".
ירון יצא מביתו, נכנס אל המכונית הישנה ונסע אל המספרה. "בוקר
טוב", בירך ירון את הבחורה שישבה מאחורי שולחן קטן וצבעה בלק
את ציפורניה. "אני דיברתי איתך לפני כמה דקות, אמרת שזה בסדר
אם אני אגיע עכשיו", המזכירה עשתה פרצוף לרגע ואז נזכרה, "אה,
כן, כן, אתה יכול לשבת בינתיים. יגאל צריך להגיע כל רגע". ירון
התיישב על אחד מכסאות ההמתנה ודפדף במגזין.

השעון המעורר העיר את מישל והיא קיללה אותו בצרפתית עוד לפני
שפתחה את עיניה.
באוטובוס מישל ישבה לצד נער מלא בפצעים על הפנים שלא חדל לשלוח
מבטים ארוכים בחזה שלה. מישל ראתה מהחלון את כל העיר מתעוררת
ובאותו הזמן חשבה שהיום זה הוא יום חדש לגמרי. אתמול הייתה
הפעם האחרונה, הבטיחה לעצמה.
כשהגיעה לבית החולים קיבלה אותה אחות מבוגרת ממנה, "בוקר טוב
מישל, את יודעת מה השעה? אני צריכה כל פעם להזכיר לך שמשמרת
היום לא מתחילה בתשע וחצי, לא בתשע ורבע וגם לא בתשע ועשרה?
משמרת הבוקר מתחילה בתשע בבוקר, תשע אפס אפס". מישל ניסתה
להגיד משהו, אבל למילים בעברית לקח זמן לעלות על שפתיה ולפני
שניתנה לה ההזדמנות להסביר קטעה אותה האחות המבוגרת, "אין לי
זמן לזה עכשיו, תתארגני מהר ותלכי לעזור לשרון". מישל נכנסה
לחדר העובדים, לקחה את כרטיס העבודה שלה והחתימה אותו בתוך
המכשיר. עוד יום עבודה שלא נגמר מתחיל.

יגאל נכנס לתוך המספרה ותוך כדי הליכה אומר לאוויר, "בוקר טוב,
דפנה". יגאל החל במרץ לסדר את המסרקים ליד המראה ותוך כדי
התעטש פעמיים רצוף. "דפנה, איפה המגבות שביקשתי ממך להביא
מהמכבסה?" דפנה המשיכה לצבוע את הציפורניים שלה ואפילו לא
הסתכלה לכוון של יגאל. יגאל הרים את קולו "דפנה, אני מדבר
אלייך". אין קול ואין עונה. "אני לא משלם לך בשביל שתשבי כאן
ותעשי לק כל היום". דפנה המשיכה להתעסק בקפדנות בציפורנייה.
"הם בחדר האחורי". יגאל ניגש במהירות לחדר האחורי וחזר עם מגבת
לבנה "בחורצ'יק, בוא, שב, יש לי עוד יום ארוך היום".

מישל חייגה הרבה ספרות מטלפון ציבורי במרפסת של בית החולים.
אין תשובה. נפלטת רק דמעה אחת הפעם ומישל מיד מנגבת אותה.
מחשבות התחילו שוב לרוץ למישל בראש.

יגאל גזז את שערו של ירון במהירות, עצר לרגע, הסיט ראשו לצד
והתעטש. "לבריאות", אמר ירון. "תודה", השיב יגאל והמשיך לגזור
שערות מהראש של ירון. "אני אומר לך עונת המעבר הזו הורגת
אותי". ירון חייך חיוך מאולץ. דרך המראה ראה ירון שנכנסה איזו
אשה אחת שנראית כאילו היא מבלה הרבה במספרות. "היי, מאמי",
בירכה אותה דפנה. נשיקות בשני הצדדים. האשה החמיאה לדפנה "יו,
השיער שלך מהמם, מתי עשית פן?" יגאל עצר לרגע וסובב את ראשו
לכוון האשה כשהיד עם המספריים מרחפת ליד האוזן של ירון. יגאל
התעטש וצרחה נשמעה. אחרי רגע נוסף, צרחה כפולה, הפעם מדפנה
וחברתה. דפנה מזמינה אמבולנס.

השמש כבר שקעה וליד המיטה של ירון בבית החולים הונחה, בצנצנת
עם נוזל שקוף, האוזן שלו. ד"ר אחד אמר לו שמחר בבוקר הוא ייכנס
לניתוח ויחברו לו אותה, כמו חדשה. לירון, בינתיים, יש תחבושת
לבנה שמוצמדת לאיפה שהייתה פעם האוזן.

הלחץ שוב מתחיל מבפנים, חייבים לשחרר. למישל בתוך הדם יש מלא
כדוריות אדומות ולבנות שרוצות לצאת. היא מתגנבת אל השירותים
בבית החולים. בתא אחד חברה קטנה יוצאת מהארנק. מישל חושפת את
ידה, אבל עוצרת כשלפתע שתי אחיות נכנסות לשירותים. "...וכל צד
השמאלי של הראש שלו היה מלא דם", אומרת האחת לשניה. "איך זה
קרה בכלל?" התעניינה האחות השניה. "איזה ספר אדיוט גזר לו
בטעות את האוזן" "מוזר..."

ירון לא הצליח להירדם והחליט לקום ממיטתו ולצאת למרפסת כדי קצת
לנשום ריח לא של בית-חולים.

מישל יצאה מתא השירותים, ניגבה את האיפור שנמרח ושטפה את
הפנים.

ירון נרדם בלי אוזן במרפסת של בית החולים על כסא. בחדר החולים,
כולם ישנים, רק מישל יושבת ליד המיטה של ירון, הוא לא שם, אבל
האוזן שלו מקשיבה לכל מה שיש למישל להגיד. כל הלילה.