חושיה נדחקו,
כבר לא ראתה, עייניה התערפלו,
לא שמעה, אוזנייה נסתמו והשקט חדר אל תוכה,
ידיה רעדו, כל אצבע ואצבע, כבר לא שלטה בתנועותיה,
נשימותיה היו חזקות, פעימה אחר פעימה אחר פעימה,
בקצב מהיר, היא לא עצרה,
עד לרגע ההוא...

היא כבר איננה.
רק גופה שרוע על המיטה,
ידייה זרוקות כאילו הייתה ללא עצמות, עיניה פתוחות, אישוניה
מסתכלים מעלה,
נשמתה כבר לא פה,
היא איננה.

איש אינו יודע, שמע או ראה היכן נשמתה, היכן היא?
יתכן ומהלכת בין החיים?
אולי מוחה את הדמעות הזולגות של אלה שבוכים על כי איננה, על כי
לא תחזור?
היתכן כי מוחה את דמעות ילדיה? שמחייכים בחצי חיוך לנכנסים
ושבים במשך שבעה ימים, ובתום היום השביעי, כל אדם לעצמו בוכה,
נשבר, כבר לא אותו אדם.
והדמעות שזולגות... האם כי כואב ועצוב?
הרי זו דרך העולם, הרי כולנו נאבד חיים ואולי בעוד רגע קט ואם
מכתב זה לא ימשך?
עם כל השאלות והתהיות נמשיך להאמין, לקוות?
זה קשה, מייסר, כואב, משפיל ואנחנו?! עדיין מאמינים...
אבל היא כבר איננה,
למרות שלהפרד לא הספיקה.
איש אינו יודע אם את חלומה היא הגשימה,
אם הספיקה להתנצל על עוונותיה או התוודתה על אהבתה,
שאלות נותרו שוררות באוויר...
אבל היא כבר לא פה, היא איננה,
וגם לא תשוב.