הוא הרגיש שהוא מאבד את עשתונותיו. כל כך הרבה מוטל עליו, כל
כך הרבה העמיסו על גבו, לעזור, לעשות, להיות, לנשום.
הוא עשה לכל אישיות, לכל בעיה מין מחצלת משלה, הפרדה שלא ניתנת
לשבירה, ששום דבר לא יתערבב, ששום דבר לא יתנגש, שהכל יהיה
בסדר מופתי, בסדר מושלם, שכל מחיצה תדע את מקומה, שכל מחיצה
תהיה קשה לחדירה, שמחיצה זו לרעיה לא תוכל להשתרבב פנימה.
המחיצות האלו, שכל דבר בחיים שלו מקוטלג אליהן, שהוא חי בפחד
שמישהו יגלה את נקודת התורפה שלו, שיצליח ליצור איזשהו חור,
איזושהי פריצה ויחדור פנימה.
מרוב מחיצות, מרוב מטלות הוא איבד את עשתונותיו, כמעט הרים ידו
והיכה. כמעט ברח לאותו היצר הרע, החבוי המוסתר, השמור עמוק
בפנים. ברח למקום שהדחיק עמוק, כל המחיצות זעקו, שלחו ידיהן
כדי לזהם, איימו בפתיחת סערה, וטורנדו ענקי יתרחש. בדיוק אז,
כשכל המערבולות, כשכל הזעקות שבפנים עמדו לצאת, יצר רע שלח ידו
מעלה, כדי לפגוע.
הרס נפשי נמצא בפנים, המחיצות התבלגנו להן, מכות אחת את השניה,
וייקח זמן עד ששוב יוכל להחזיר כל מחיצה למקומה שלה, לנעול
אותה בסורג ובריח, ולאוטמה בבטון.

אני אוהבת אותך, אתה אדם חשוב לי, גם אם זה לא תמיד נראה ככה,
גם אם אני הכי מעצבנת שיש, גם אם אני לא מראה את זה.
המחיצות הללו, הורסות אותך. תנסה לדבר עליהן, תקשיב קצת לי.
אני מכירה אותך. אני לא רוצה שיאונה לך דבר רע. רוצה את טובתך.
אעזור לך בכל מה שתצטרך.