באמצע שיעור לשון מצאתי את עצמי יושבת משועממת ומביטה בדף ריק.
לפתע המורה זרקה את המילה מסגרת. התחלתי לשרבט על הדף "מה היא
מסגרת".

זאת צורת חיים, שיגרה, שגורמת לנו לא להתפרק. להיות יציבים.
מסגרת גם סוגרת עלינו. האנשים מעלינו החליטו אותה כדי לא לאפשר
לנו לפרק את מעמדם ואת הסולם החברתי הרגיל, שמחזיק אותנו
ומשייך אותנו.
כל בן אדם צריך מסגרת, אם זה בית, משפחה, ישוב. ואם זה בית
ספר, עבודה, קשרים.
כאשר אתה שובר את המסגרת, כל החוקים נשברים. מצד אחד זה מפתה.
לשבור את החוקים, לשכוח, לפרק את השיגרה הזאת.
מצד שני מה ישאר לנו בלעדיה?
אך לפעמים לקחת אוויר, נשימה אחת מעל פני הסגירות הזאת שאנו
לכודים בה, יכולה לעשות רק טוב.
כל החצי שנה הזאת, נשמתי את אותה נשימה.
אך משום מה היא לא הייתה צלולה כלל, להפך, היא חנקה אותי, כמעט
מוטטה.
ופתאום החזרה למסגרת, היא זאת שאיווררה אותי. חידשה אותי.
חזרתי להתעניין, לדעת. לחשוב על דברים טובים. אולי אפילו חזרתי
להאמין, שעוד יהיה טוב.
המסגרת הזכירה לי כמה דברים אהבתי. כמה יש בי חיים.
בעזרת זה, בעזרת ההתעניינות והרעיונות שלי, אני לא אאבד את
עצמי יותר. אני לא אהיה סתם רוח משוטטת אלא, אדם עם ערכים ודרך
קיום חכמה והגיונית. עם אופי וביטחון, יודעת מה אני רוצה.
המסגרת האירה לי מחדש את דרכי. היא החזירה אותי למציאות.
והסתבר שהיא לא כל כך נוראית.