את השעות המתוקות בחיי העברתי באותו יום שישי בצהריים, בשיאו
של קיץ תל אביבי מקומט, 15 שנים אחורה. את גילי המדויק אז קשה
לי לחשב מכאן, שנים של אלכוהול ועשן לאחר מכן.

אני זוכר רק אותי ואת צפדי, יושבים על רציף מטונף בנמל הישן,
מביטים על הארובה של רידינג קוראת תגר על העיר המעולפת,
מנענעים שני זוגות רגליים שזופות קדימה ואחורה, מעשנים
ומדברים.
צפדי היה אז בן כמעט שישים ואני, אה... כן. בן חמש עשרה וחודש.
רובו של תמוז עבר עלי בעבודות מזדמנות בחוף, באיסוף כסאות נוח
ובשליחויות שעשיתי בשביל בגין מהארטיקים.

אהבתי את החופש ההוא; עם הסיגריות והבירות שהתרגלתי לשתות, עם
השמש שהיתה מקור כל הטוב שבעולם, עם העתונים שהייתי קורא אצל
פורטונה על הגזוזטרה בהפסקת הצהריים ועם הממלכה שלי שהשתרעה
מחוף שרתון הישן ועד לנמל. בקיץ ההוא היה מין שקט אלוהי על
העולם, שקט כזה שיש בין סערות.
לאנשים היה טוב. כלומר, כלפי חוץ המדינה עדיין רחשה וגעשה, אבל
לאנשים היתה הקלה, גם אם הם לא הסכימו להודות בזה. פורטונה
היתה אומרת תמיד שככה זה יהודים, מתלוננים ומוציאים את ההנאות
הקטנות מהחיים גם אם אין להם שום סיבה לקטר. כשהיא היתה אומרת
את זה הלב שלי היה נצבט, אבל היה נרגע שוב רגע אחר כך, כשהיתה
באה עם כד לימונדה צוננת עם ניחוח אניס ונענע, ואומרת לי :"קח,
ילד שלי, תשתה משהו לפני שאתה הולך", ומתיישבת לידי על
הגזוזטרה.
ככה זה היה, קיץ של תענוגות והרבה חברים, כולם מבוגרים
ובודדים, שאימצו את השחיף מהפנימיה והפכו אותו לילד שלהם לקיץ
אחד, באמצע השמונים- קצת אחרי מלחמת לבנון אבל הרבה לפני הקטל
הגדול של הכבישים.

כל תל- אביבי יעיד בפניכם שאם יש לעיר המוזנחת הזו שעה של חסד,
שעה של נחת רוח שהכל נרגע בה ומתכוונן שוב לאיטו, היא נמצאת
מתי שהוא בתחום שבין אחת לחמש אחרי הצהריים, כל יום שישי. אפשר
להצביע על הרגע שבו הפכה השכונה למטרופולין, אבל אף אחד לא
זוכר מתי נוצר בתל-אביב ההווי הזה, פרק הזמן שבו כל אדם מגיע
לקוד הפנימי שלו, עם כפכפים, גרעינים ומוסף, בין קודש לחול,
דרך ואלס עדין של התרגעות אל השבת. אף אחד לא זוכר. גם לא צפדי
והוא הרי תל- אביבי ממזמן .
ישבנו שם, צפדי ואני, בנמל הישן בשישי בצהריים - במקום הכי
מסריח ובשעה הכי תמימה, כמו שצפדי היה אומר אם היה בחיים לקרוא
את זה -הבטנו על המגדל העשן של רידינג ועל הים ושתקנו.
לצפדי היתה חולצה אחת, משובצת ובלי כפתורים, שהוא הסתובב איתה
בדרך כלל, ומהכיס שבחזיתה הגיעו אלי הסיגריות הראשונות
שעישנתי. למקום שבו ישבנו קרא צפדי "חוף הרגשות".
בקול הצרוד שלו הוא היה אומר, שהגלים הנושקים לחוף הזה הם בעצם
השתקפות הרגשות של האדם המביט בהם.
כשהגלים ריפרפו על החול בשקט, ידעתי שצפדי במצב רוח טוב, קרוב
לוודאי בעזרתה של מגולגלת קטנה שהוא השיג מבגין. כשהים היה
סוער, לא הייתי מתקרב אליו.
באותה שעת חסד ישבנו שם שנינו והים היה דומם כמו זכוכית, רגוע
אבל בהמתנה למשהו שיתרחש. צפדי שתק וידעתי שהוא במצב רוח טוב,
לכן נתתי לו להוביל את הדממה ושתקתי גם אני.
"סיפרתי לך פעם איפה הייתי כשקמה המדינה?". זה נחת עלי
בפתאומיות גמורה, לא הייתי מוכן לשאלה הזו ולא הייתי בטוח שאני
רוצה לשמוע את התשובה. צפדי כחכח בגרונו וירק לים. הוא הדליק
סיגריה, מצץ ממנה כמה שאכטות ותקע מבטו באופק.
"השנה תו-שין-חית ואני כבר בארץ, מערב סוכות, מתי שהגעתי דרך
ביירות להנה. פה ושם עובד בשביל כמה פרוטות בשביל הנוטריון כ"ץ
מה היה עובד ברחוב עליה, פה ושם עושה משלוחים בשביל חיילים
בריטים ובסך הכל מרוצה מאוד מהחיים. מי שהיה אז בתל-אביב וזוכר
רק מחתרות והרוגים לא ידע לשתות מהפטמה הנוטפת של החיים,
חביבי".
"אני בכלל לא ידעתי מה קורה מחוץ לעיר וזה גם לא הזיז לי. כל
היום הייתי עובד בשביל להוציא הכל על סינמה ובחורות בערב. כ"ץ
היה נותן לי את המפתחות לדלת כניסה של הבניין שלו ואני הייתי
ישן שמה, בחדר מדרגות".
"יום חמישי אחד, כבר אביב ואפשר לישון בחדר מדרגות עם השמיכה
רק על הרגליים, אני שומע רעש באמצע הלילה. בבניין הזה היו גרים
כ"ץ והמשפחה שלו ועוד משפחות של עולים מה היו הולכים לישון
בשמונה בערב כמו ילדים טובים. בלי לעשות רעש, אני קם מהמזרון
שלי וניגש מאחורי המעקה בשביל לראות מה קורה . מה שקורה זה
ארבעה גברים בחולצות בז' קצרות ניגשים בדלת של כ"ץ ודופקים
שלוש פעמים בדלת. לוקח חצי דקה, 'מי שם?' ו'מה אתם רוצים?'
והופה, הדלת נפתחת".
צפדי לקח אויר ועוד שאכטה ארוכה, עצם את עיניו והמשיך.
"בדלת עומדת הבת של כ"ץ, ילדה חמודה בת שש עשרה, בפיז'מה ארוכה
ומביטה בארבעה במבט סקרני. אחד שואל אם אבא בבית והילדה סוגרת
הדלת וקוראת מבפנים לאבא שלה, נוטריון כ"ץ".
"הנוטריון יוצא בלי המשקפיים ושואל את הגבוה מבין הארבעה מה
העניינים. הגבוה נותן לו מעטפה ואומר לו בקול חגיגי: 'ברכותי
אדון כ"ץ. בידך נמצאת כעת מגילת העצמאות של מדינת ישראל. בן
גוריון ביקש שתעבור על זה ותראה אם הכל תקין ואם תוכל תביא את
זה מחר לבית העיריה בשתיים בצהריים'. כ"ץ מוחה דמעה מההתרגשות
והגבוה מוסיף: 'ותשתדל לא לאחר, מחר מקימים את המדינה!'. לוקח
עוד שתי דקות והם הולכים. חדר המדרגות שוב שקט ואני שומע את
הארבעה מתרחקים במורד הרחוב ומתחיל לקלל, יודע שכבר הלילה לא
אחזור לישון".

" הבנת מה הם עשו היהודים שלך? הם רצו לקחת את השעות הכי יפות
בעולם, של יום שישי בצהריים ולהרוס אותם עם הכרזות העצמאות
שלהם. היום בכל בית ספר יגידו לך שבן גוריון ידע כבר באותו יום
שהערבים יתחילו מלחמה ביום שבת, אבל מה שלא יגידו לך החולירות
זה שצפדי ידע כבר בלילה של חמישי, עוד לפני בן גוריון, איזה
בלגן הולך להרוס לו ת'סוף שבוע. צדקתי? בטח שצדקתי!" .
הוא זרק את הסיגריה לים, קם פתאום ופנה ללכת. הבטתי בים -
הגלים נכנסו פתאום בחול בכל הכוח. קמתי גם אני, החול ניתז
מקרסוליי במפלים רכים, וצעקתי אל גבו המתרחק : "אז איפה היית
כשקמה המדינה?".

צפדי עצר והביט בי בפנים שוחקות. "איפה הייתי? בתוך הבת של
כ"ץ. שמענו את ההכרזה ברדיו ובשניה שזה התחיל חדרתי לתוכה.
גמרנו בדיוק כשבן גוריון אמר 'היא מדינת ישראל ' וכולם מחאו
כפיים. אתה מבין, חביבי,  כשכל הפרייארים יצאו לרקוד ברחוב,
צפדי כבר היה עם סיגריה, עם הראש של הבת של כ"ץ על החזה שלו
ואחרי הכל. המדינה קמה בדיוק כשהבת של כ"ץ איבדה את הילדות
שלה, ואני החזרתי ליום שישי בצהריים את הכבוד האבוד שלו".

הוא הסתובב שוב והתרחק ממני. אני עוד עמדתי שם, מתעלם מהבטון
הלוהט ששרף את כפות רגליי, נותן לרוח לבלגן לי את השיער.

עוד מבט על הגלים לפני שהולכים. גאות.

הסיפור הזה הולך מצוין עם השיר: אהוד בנאי - הכנאפה מתוקה