זה היה עוד יום קיץ מהיפים האלו שאימא ואני ישבנו והשתזפנו
בשמש וראינו אותה עולה ויורדת בשמיים.
"ימים יפים באו עלינו" היא הייתה תמיד חוזרת ואומרת.
ואני מצידי שכל השנה תהיה יפה כזאת.
בבוקר אימא הייתה מוציאה את הקקטוס והגרניום שלה החוצה, היא
הייתה מתרצת את זה באמירת "שינשמו אוויר", בתור היותי אז ילדה
בת חמש, הזיכרון בזה תמיד נראה לי לא בפוקוס של הסרטים הביתיים
הישנים האלו.
בקיץ בין הגן לכיתה א' היינו מתחילות את היום כרגיל, אימא
מוציאה את הגרניום והקקטוס, ואז שתינו יושבות בחוץ קצת לשמש
החמה והמלבבת.
ואם ערב נכנסות פנימה להתכונן ליום החדש שיבוא בתום הערב.
לפעמיים, בגלל שכל כך הייתי רוצה שיעבור היום - הייתי מנסה
להירדם. היום אני ממש לא מחכה לערב, ולא רוצה שהוא יגיע. היום
נגמר בערב, והמחר לא מיוחד במיוחד, לא יותר.
אני מניחה שהמעבר הקשה של השנים השאיר אותי ממורמרת, רודפת
אחרי אותה שמש חמה ומנצנצת, אבל אני לא ממש יודעת וגם לא
מעוניינת לדעת.
כן, גם לי היה המפגש הזה עם הממסד קשה מדי, עד כדי כך שהכאב
שלי ממנו, נשמר רק לדפים מדומיינים שיגוללו את סיפור חייהם של
דמויות שונות ולא אותי.
שהייתי יושבת עם אימא בחוץ על הכיסא הלבן מפלסטיק, אימא הייתה
מזמזמת את השירים של "קווין" והייתה מציינת בפני כמה כיף יהיה
בכיתה א'.
הלוואי וגם אני הייתי רואה בתור כיתה א' דבר כיף ברגע שהגעתי
אליה, למרות שלא ידעתי שרע לי גם.
הזיכרון לפעמים מתעתע גם את מי שמנסה להיזכר טוב בדברים שכבר
חלפו מהעולם, אני יודעת, אבל הצבעים שהזיכרונות האלו מגיעים
עימם לא מתאיידים אף פעם.
זה קרה ביום של הקשת בענן, הקשת הכי צבעונית שיש שיכולתי לראות
גם העננים היו לבנים ורכים כאילו ישמרו עליי מלמעלה ידאגו ששום
דבר לא יקרה לי.
כחצי שנה אחרי תחילת השנה ביום אביבי, ביום של הקשת בענן, ביום
בו העננים נראו כאילו הם מבטיחים ששום דבר רע לא יקרה לי.
ביום הזה העננים לא שמרו את על ההבטחה שלהם, אני ילדה קטנה
בכיתה א' סבלתי סבל שלא יתואר.
הירח הזה הוא לא עשה דבר לעזור או לעצור את הפגיעה שעשו בי
הילדים האלו.
בשיעורים הירח הזה אמר שזה אסור ולא יפה, הוא שיקר!
הם צחקו עליי, אמרו לי שיש לי שיער קוצים, הם קראו לי קיפוד!
כאב לי מאוד בלב.
חזרתי הביתה בוכייה אמרתי לאימא והיא לא ידעה מה לומר ושתקה.
היא שיקרה!
אימא שיקרה היא אמרה - כיתה א' זה כיף.
זה לא כיף, זה סבל, התעצבנתי והקשת הזאת בשמיים היא עכשיו
אפורה היא עכשיו נעלמה.
ראיתי את מוטי באותו יום, הוא היה למטה, הוא היה שכן, הוא היה
חבר מהגן, הוא גם צחק עליי בכיתה.
הייתי עצבנית בוכייה וזרקתי עליו את הקקטוס.
הקקטוס לא הגיע אליו, אפילו לא התקרב, אבל מוטי בהחלט נבהל.
ואז הוא התעצבן וזרק עליי חזרה את הקקטוס, הקקטוס פגע לי בראש
ואז ליד הפנים.
הוא התחיל לצעוק "קקטוס על קוצים, קקטוס על קוצים".
הוא צחק עליי, ואז הוא עצר, ראה משהו - וברח.
לא הבנתי מה, והייתי חצי בוכה ואז התחלתי טפטף על הרצפה.
טיף טף היו צבע הטיפות מעורב בשקיפות זכה והחזר אור מהשמש
לאדום בוהק וצורב של דם.
הקקטוס שרט לי את הפנים, וירד לי ליד העין דם. האירוע השאיר
צלקת לכל החיים. |
