[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי ספיר
/
חסידות

יש דברים שחסידות אינן מתייחסות אליהם, אהבה למשל.
החסידות מביאות את התינוקות, את כל התינוקות ואת זה הרי אתם
יודעים. אבל מה לחסידות ולאהבה שאין בה תוחלת למין האנושי? לא
כלום ולכן, החסידות מביאות את הילדים ותו לא.
החסידות מביאות את ילדי האהבה ואת ילדי התאווה, את ילדי הנקמה
ואת ילדי האינטרס, את הילדים העשירים והעניים והפסחים
והשתקנים. משק כנפיים לבן חוצה את הטונדרה ולחות נקווית מתחת
לעיניו של העוף, ספק מחמת הקור, ספק מחמת כובד המשקל הנתון בין
המקוריים.
החסידות מתקרבות אל הבתים ובזהירות מורידות את המטען הנושם אל
פני הקרקע, מרפות מהמשא שבפיהן רק כאשר רחוק הוא כמטווחי אמה
משטיחון הכניסה, מביטות בדאגה כאשר התינוק פוגע ברצפה, נבהל מן
המכה הקלה ומתחיל להתייפח.
או-אז סבות החסידות על מקומן ובמספר אבחות כנף כלפי מטה שבות
וממריאות אל הרקיע, נעלמות עוד בטרם יעירו יבבות הרך הנולד את
בני הבית.

החסידות מביאות אפילו את שבבי העוברים בהם אין חפץ, אותם ילדי
הפלות בלתי מושלמים שאת בכיים אין איש שומע. לפעמים עדיין חסר
להם גף זה או אחר, טחול או אף או לסת. אולם החסידות אינן
מבחינות בכך. במסירות הנצח שנחרטה באופיין כיעוד בראשיתי,
עושות החסידות את המוטל עליהן וכמו דוור מסור, לעולם אינן
בודקות מהו טיבו של היצור האנושי המכורבל בתוך החיתול שהן
נושאות. בעיבורו של המסע הארוך, בן תשעת החודשים, נחרטת לפתע
בתודעה החסידית העובדה שהעובר שבאמתחתן לא ינחת לעולם בפתח
הדלת ואז, ללא שהיות מיותרות משוחרר המטען ונופל מטה-מטה, אל
הנהר.

התינוק שלי לא היה ילד הפלות. הוא היה כבר בדרכו אלי אבל אני
לא רציתי לצאת לקראתו. מדי שחר הייתי מקיץ ומביט אל החלון
הגדול באימה בלתי מוסברת, מחפש באופק סימנים לבנים של חסידות,
אוחז בין אצבעותי את הרובה הישן שמצאתי לפני שנים מוסתר מתחת
לפסי הרכבת. בצעדים כבדים הייתי עושה את דרכי אל הדלת, פותח
אותה באיטיות ומביט במתח אל שטיחון הכניסה, נאנח בהקלה בכל פעם
שאני מוצא שם רק את העיתון.

לפני כמעט תשעה חודשים, כשעוד היממת את הבית הזה בנוכחותך,
הבשורה על תחילת המסע התיזה אותי בהתרגשות ברחבי הבית, מפורר
את התקווה לחלומות ותוכניות. הורים מכל הצדדים הוסיפו בולי עץ
אל המדורה הכללית, משפצים חדרים בארמון שחשבתי שאת בונה
עבורנו. אני מביט בארמון הזה עכשיו, עומד מיותם מתחת לקו
הרקיע, צר כל כך שאפילו אין די מקום בו להכיל את הזכרונות ממך.
משום כך אני אוגר עוד זכרונות בבית, עוטף אותם בשקיות ניילון
ואוטם אותם בארונות בנסיון אבוד למנוע את אבק השכחה מלהגיע
אליהם. האבק הזה, הסמיך והמרושע, המהפנט את ראותי והמכביד על
חושי, נוטש אותי דווקא כשאני זקוק לו בצללי התחלות חדשות שאני
מנסה לרקום, לועג לי כשאני מגמגם את הגעגועים אליך בפניה של
אישה אחרת.
יום אחרי שצעקנו שנאה - נעלמת מחיי. יום לפני שעמדתי להשבר -
חזרת ולחשת לי חרטה, מתייפחת ואוחזת בשתי ידיים את בטנך
התפוחה, מתרגלת תנוחות חדשות כדי שאוכל להזליף על ילדנו עוד
רסיסים גנטיים של אחים אבודים. בבוקר שאחרי, התעוררתי ובמשך
שלוש שעות שיקמתי מחדש את האני החברתי שלי, מגולח ורענן ומוכן
מחדש למגע עם הסביבה.

אוגוסטה קיבלה אותי בחזרה לעבודה כמעט מייד ולשמחתי, היא לא
התחשבנה איתי על ארבעת החודשים בהם נעדרתי ללא שום התרעה
מוקדמת. במקצוע שלי, דייג הזדמנויות, לא יכולת למצוא אנשים
מספיק טובים שיעבדו באופן קבוע לאורך זמן. אוגוסטה היתה אומרת
שהסיבה לכך היא שמדובר בעיסוק שמצריך הרבה סבלנות והתמדה, שלא
לדבר על חושים חדים שיאפשרו לך לתפוס את ההזדמנות ולא להרפות
ממנה עד שהמיואש שאתה עובד בשבילו יקח אותה בעצמו. העובדה שבכל
רגע נתון תוכל למצוא מיואשים כאלה, שמחפשים בחוסר אונים את
ההזדמנות הנכונה בשבילם, אותה הזדמנות שתסדר אותם בחיים לתמיד,
מבטיחה פרנסה קבועה.

לפעמים הגיעו אלי לקוחות שביקשו למצוא הזדמנות קטנה, כזו שתסב
להם אושר בכפית. ללקוחות כאלה הייתי מאתר את ההזדמנות מהר
יחסית, מותיר אותם במיטבם, מודים לי במלים נרגשות. מאידך,
הגיעו אלי גם מקרים קשים יותר, כאלה שהצריכו חיפוש מאומץ של
חודשים ואפילו שנים אחר אותה הזדמנות חמקמקה שלפעמים היתה ממש
בהישג יד. במהלכן של שש שנות דייג, תייקתי רק שני מקרים בקלסר
הכשלונות.
המקרה האחד, היה של אדם רציני מאוד, שבסך הכל חיפש הזדמנות
לחייך. אם תחפש קצת, תוכל עדיין למצוא את כל אותם מצחיקנים
מדופלמים אשר הקהו את הלצותיהם המושחזות על מבטו הקפוא.
המקרה השני היה של אישה אחת ועם המקרה הזה התחתנתי, מנסה לשווא
להעניק לה את אותה הזדמנות בלתי אפשרית לה ייחלה.

כבר נובמבר. אין איש יודע לומר מתי הילד יגיע. היום בעצמו
עודנו ילד, מפהק ברכות ומתנער ממיטת הלילה בקפיצות זריחה
קטנות. כל כך מוקדם ואני כבר מרוקן, נשען על הקיר ועוצם את
העיניים, דוחק בעצמי שלא להירדם, להשאר עם הרובה הדרוך, מחכה
להפיל את אותה החסידה המנוולת הקוראת בשמי.

"מה חשבת לעצמך", שאלתי אותה, "שההזדמנות הזו תישאר לנצח,
ממתינה ליד המזווה כמו קופסת חסכון ישנה". הרגליים שלה היו
קרות מאוד והפה שלה צרב לי את העיניים כשאמרה במרירות שפרדי
לקח את ההזדמנות שלה אל השמים. ביום שבו פגשתי בה לראשונה, מסר
פרדי מרקיורי את נשמתו הכחושה והחיוורת אל אלוהי האיידס.

אוגוסטה ערבבה בזהירות את הקרם המהביל שבקנקן ופנתה אלי בדברים
שגרתיים של עבודת הבוקר, כאילו לא שבתי זה עתה לאחר ארבעה
חודשים. הסחלב היה כמעט מוכן כשהיא הגיעה לבסוף לליבו של
הענין. הלקוח שלי היה אדם צעיר, צעיר מאוד שגורלו החתים עליו
אות קין קפוא שעתיד להנמס בעוד כמה עשרות שנים. האדם הזה אמור
להיות הצורר הנורא ביותר שתדע האנושות מעודה, מעין גרסה לא
מצונזרת של האנטיכריסטוס המיוחל.
אוקינוסים אדומים גאו ברקותי כשתיארה אוגוסטה את המעללים שעתיד
העובר הזה לחולל. קולה של אוגוסטה נותר שלו כל העת, אולם ידה
בקושי הצליחה לאחוז בכף אשר ערבבה את הסחלב המבעבע.
מליארדים של נפשות מעונות ריחפו סביב אוזני, מגדלים קורסים של
אש ושנאה התרסקו קרוב לפני, מקרינים להט מלובן על מצחי הרטוב.
בתוך ההתמוטטות הזו הוליך אותי כלפיד בעלטה הקול השלו, צרוד
ואדיש גם כאשר תיאר את סופה של האנושות.

האיש אשר עתיד להוליך את היקום אל סופו היה הלקוח הבא שלי.
נשמתו התמה עדיין, המסרבת להאמין לפקודת היום המיועדת לה היתה
המעסיקה שלי. תפקידי היה לאתר את ההזדמנות שתאפשר לנשמה להתחמק
מהיעוד שהוכתב לה.

אוגוסטה הפסיקה לרגע לפני שהוסיפה עוד פרט אחד. מאוד חשוב.

חשבתי לרגע שאם זה העונש שמגיע לי על ארבעה חודשי היעדרות
מהעבודה אולי היה עדיף לו פוטרתי.

הבוקר הזה קרב אל נקודת האל-חזור ואני עדיין עומד כאן, שעון אל
הקיר, אחיזתי רופפת על הרובה, מחכה. היא כבר לא תשוב הביתה כך
שלפחות אני בטוח בדבר אחד: אף אחד לא יוכל להפריע.
נדמה לי שאני כמעט ונרדם כשלפתע משהו חובט בשמשת החלון.

מבעד לעיניים חצי סגורות הצלחתי לראות מפרש לבן נעלם. עד
שזינקתי אל החלון כבר ראיתי את החסידה דואה, תרה אחר מפתן
הדלת. שתי יריות לא מכוונות אינן מצליחות ליירט אותה, אבל
היצור שבתוך הערסל, שהיא אוחזת במקורה, מתעורר ומתחיל לבכות.
יש לו בכי מוזר, אני מהרהר, חזק והחלטי בשביל תינוק בגילו.
החסידה מכה בכנפיה פתאום ואני יודע שהיא כועסת.

אוגוסטה הוסיפה את הפרט האחרון והחשוב ההוא ושתקה, נותנת לי
לעכל את מה שרק עכשיו אמרה לי. "מה זאת אומרת הילד שלי?"
מלמלתי כלא מאמין. אוגוסטה התקרבה והתישבה לצידי. "זה הלקוח
האחרון שלך", אמרה לי בשקט, שפתיה כמעט ונוגעות בלחיי, "מישהו
עומד לנעול את שעריו של היקום ולשבור את המפתח בתוך המנעול.
המישהו הזה הוא התינוק שעומד להוולד לך. אתה האבא שלו".
הסחלב הלוהט גלש על הרצפה בשריקה חדה, שורפת.

יריה נוספת מחטיאה. החסידה מתמרנת יפה בינות לכדורים הנותבים,
מנסה למצוא כר נוח שבו תוכל להפטר מהחבילה שהיא נושאת בפיה.
למען האמת, אני מרחם על החסידה הזאת. לשנינו יש תפקיד דומה,
התפקיד של השליח שתמיד אשם בכל. אין שום מקום לרחמים על החסידה
- אני מתעשת מיד - ממך הרי מצפים לרצוח את הילד שלך, מחשבה
שמחזקת אותי מעט ומולידה צרור נוסף.
החסידה מתאמצת באמת עכשיו, מנסה להכות במגושמות בכנפיה מחוררות
הכדורים, חובטת בקצה מקורה בסורגי החלון בנסיון נואש להשיב
מלחמה שערה. לבן ואדום מחרישים את עיני מראות ורעש של ירי בלתי
פוסק מסמא את אוזני משמוע.
בקנה נשאר לי עוד כדור אחד. בום! ישרבינהעיניים של התינוק
שלי,
שדואה
    מטה
       מטה
         ומתרסק לרסיסים על אדמת הטרשים שבחצר. המון רסיסים
של השנאה שאיכשהו הוטבעה באיש הזעיר-ענק הזה, עפים אל השמים
המעוננים. מעט רסיסים של אהבה טהורה, האהבה שהחלה את הכל,
מתפזרים ומחלחלים באדמה הקשה. אולי יהיה כאן פרדס בשנה הבאה.  


בצעדים כבדים מנשוא שבתי אל המשרד, לקחת מאוגוסטה את הצ'ק ואת
ההמלצות. היא ניסתה לבוא בדברים, אך אני כבר הלכתי משם.
המכונית הניעה מיד ויצאה בחריקת בלמים את הרחוב.

בתוכה היה דייג הזדמנויות מובטל, אשף לשעבר, שמתחיל את הכל
מחדש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פקח, אני פורק
סחורה!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/9/01 1:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי ספיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה