הלכתי לבקר את סבתא וסבא שלי, ביום שבת כמו כל שבת שבה אני
מבקרת אותם. כשחזרתי הבייתה אמא דיברה איתי ואמרה לי שסבא חולה
מאוד, יש לו צהבת ויש לו עוד כמה חודשים לחיות. לא אמרתי כלום.
פשוט הלכתי לחדר שלי וחשבתי.
אני וסבא שלי לא היינו כל כך קרובים, תמיד כשהגעתי נתתי לו
חיבוק ואמרתי "שלום" וזה הכל, לא דיברנו ולא היה קשר מיוחד.
יום אחד בבית הספר, מצאתי את עצמי בוכה כאילו מישהו כרגע מת או
לחילופין עומד למות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, תמיד לפני כן
חשבתי מה יקרה עם מישהו מהמשפחה שלי ימות? איך אני אתמודד עם
זה? תמיד אמרתי לעצמי שאני לא אוכל להתמודד עם זה ואני אהיה
שבורה להרבה מאוד זמן.  הנה הגיע הזמן, אני יושבת בסלון רואה
טלוויזיה, כרגע חזרתי מהלימודים,יש טלפון, אחי עונה, כעבור כמה
דקות הוא בא אליי ואומר "סבא מת". הייתי בהלם, לא זזתי ולא
דיברתי. הוא אמר לי שאמא התקשרה ואמרה אבל היא לא רצתה להגיד
לי בטלפון, אז אחי סיפר לי. לא הייתה לי בעיה מיוחדת עם הצורה
בה הוא אמר את זה, הרבה אנשים חושבים שזה מאוד קר להגיד בצורה
כזאת.
לא בכיתי, גם אחי לא בכה. אחר כך באותו יום ישבתי על המחשב
ודיברתי עם מישהו שאני לא מכירה באייסיקיו, השיחה הייתה דפוקה
וחסרת כל עניין. יום לאחר מכן הייתה ההלוויה, זה היה נורא, כל
כך התאפקתי לא לבכות ושאף אחד לא יתחיל לרחם עליי. היו שם הרבה
אנשים אצל סבתא שלי. לא ידעתי שכל כך הרבה אנשים מכירים אותו,
נשארתי צמודה לאח שלי שהוא היה בן 21 ותמיד היה לנו איזה קשר
מיוחד והייתי בטוחה לידו. לפני שעלינו לאוטובוס (שכרו אוטובוס
כדי להגיע להלוויה) היו צריכים להקריא איזה תפילה, רק הבנים,
אבא שלי ודוד שלי, הם הקריאו את זה מול האמבולנס, רציתי לראות
מה יש שם, הסתכלתי ופתאום ראיתי את הסדין שבתוכו היה סבא שלי,
זה היה נורא, לא יכולתי לסבול יותר, מייד התחלתי לפרוץ בבכי.
אף פעם לא הבנתי ואני גם לא אבין איך אפשר להסתכל על גופה מתה,
במיוחד על מישהו שמכירים.
עלינו לאוטובוס ואני עדיין בוכה. הגענו לבית הקברות. הפעם
נשארתי מאחורה כאשר דודתי הקריאה משהו וגם כאשר זה מחברת קדישא
הקריא משהו, אני זוכרת רק חלק אחד ממה שהוא הקריא והוא אמר שם
שסבא שלי תמיד היה מביא תרנגולות לשחיתה והם היו כשרות או משהו
כזה, לא בדיוק הבנתי אבל זה נשמע לי משהו מטומטם ומגוחך
להפליא.
אחר כך הלכנו לבית של סבתא שלי, ישבתי שם אחרי שנרגעתי וסבתא
שלי התחילה להגיד דברי זוועה על איך בשבוע שבועיים האחרונים
שלו כל מה שנתנו לא לאכול הוא היה מקיא (הוא נשאר בבית ולא היה
בבית החולים) והתחילה לתאר דברים כאלה, זה הגעיל אותי וכל אחד
שהיה בסביבה אז אבא שלי אמר לה להפסיק.
אחרי כמה זמן התחלתי להרגיש רגשי אשמה על זה שלא ראיתי אותו
שבועיים לפני שהוא מת. גם אחר כך גיליתי שהוא היה חולה בסרטן
כבד וכתוצאה מכך התפתחה לו הצהבת. כמה דברים לא ידעתי. היו לי
כמה חלומות עליו ולפעמים בלילה אני חושבת עליו ומתחילה לבכות.

זהו, הוצאתי הכל, הייתי חייבת להוציא את זה איך שהוא.