הוא הביט בגלים, הוא קינא בסדר שלהם, בנכונות ההקרבה שלהם, איך
הם מתנפצים אחד אחרי השני ואף אחד לא נדחף, אף אחד לא מואס
מקלל מסתובב והולך, הוא כל-כך היה רוצה עכשיו סיגריה, אפילו
שזה נדוש זאת המציאות, הוא הפסיק לעשן לפני שנתיים, לפני זה
הוא עישן עשרים ושתיים שנה, זאת הייתה ההבטחה הראשונה שהוא
הבטיח לה, הוא קיים אותה בסוף, הוא אמר ששווה להשקיע, קשר של
עשרים שנה זה לא קשר שמתפורר כמו גופת חתול על כביש סואן, הם
נפרדו, כל דבר נעלם בסוף - אפילו גופת אריה בדרך עפר צדדית,
היא מלמלה משהו על ריחוק, על חוסר משיכה, על רצון להתפתח לבד,
על רגש שכהה עד שאבד, "מה שבטוח שמכאן אי אפשר להמשיך יותר" את
זה היא אמרה בביטחון, ביטחון כזה ששרף כל זרד של תקווה שצמח
בלבי, אולי זה טוב, ככה לא שוקעים במחשבות על חזרה, אבל זה
עדיין כואב, כואב יותר, כואב כל-כך.

הוא המשיך להביט בגלים, הוא ממש רצה סיגריה, הוא כמעט התפתה
לבקש מפועל זר שעבר בחוף  ותר אחרי ארוחת ערב דשנה בדמות חתולה
אפורה מלאה שהתהלכה בגאווה על אחד מקירות האבן בחוף, מי היה
מאמין לפני עשרים שנה שדרום תל-אביב תהפוך לסין הקטנה? חשב ולא
התבייש בגזענות שהייתה במחשבתו, לא היה אכפת לו לפגוע עכשיו
בשום דבר, הוא לא יכול לחשוב על כלום רק עליה, זה לא שהיא
הייתה יפה או מיוחדת, אבל גם הוא לא היה מציאה גדולה במיוחד,
זה לא שהם אהבו אחד את השניה יותר מדי, אבל מה רע בהסדר הדדי
של סקס מדי פעם ודיבורים? אל מי יתקשר מהעבודה המחורבנת שלו
כשירצה לברוח לכמה דקות מהניירת? את מי יפתיע בארוחת ערב
מיוחדת מתוך חובה מוסרית-קשרית? למי יגיד שהוא אוהב בלי גבול
אפילו כשידע שהוא משקר? וממי ישמע את אותו השקר כתשובה?  ומה
יהיה עם הילדים? כל כמה זמן יראה את נורית? ומה יהיה עם אוהד
הקטן? איך הוא יגדל בלי אבא?  מה יהיה עם הרכוש? מה ימכרו כדי
להחזיר את המשכנתא שלקחו על הבית האידיוטי שקנו כדי ש..."יהיה
לנו ממה לחיות כשכבר לא נוכל לעבוד"? איפה יישן מעכשיו? איפה
יישן הלילה?
הוא התקשר לחבר שאל אם אפשר לישון אצלו, החבר התחמק והוא לחץ
בעדינות הוא הסכים, איך אדם מפסיד את כל עולמו בערב, חשב
והתעצב, זה היה עצב של עצלות של להתחיל הכל מחדש, מה יהיה
בחיים החדשים? עם מי? למי יש כוח? הוא קם הלך למאפיה הקרובה
וקנה שני בורקסים וספרייט דיאט חזר והתיישב מול הגלים וחשב
לעצמו, אם הם ממשיכים גם אנחנו יכולים ונגס מהבורקס לגם
מהספרייט ובלע...