" - מה היית לוקח לאי בודד?
 - עוד שני אנשים בכדי לשוחח אתם..."

לו הייתי יכול להשיג ארגז של אסטרוגנים, הייתי הופך לאישה
בהינף של בליעה מאומצת אחת. ומתחיל הכל מההתחלה, באיזה מקום
מרוחק, חופשי מדאגות ומעול המעמד. כן, הייתי בורא את עצמי
בדמותה של נערה אירית ברה ובונה את העולם מחדש, מאריגה של חוט
בהיר בחוט כהה.
מישהו קרא בשמי בצווחה חדה והקיץ אותי מהרהוריי. הרמתי זוג
עיניים עייפות אל הבחור החיוור שעמד מתוח והצדיע ללא נוע. "כן,
מה אתה רוצה". הצווחה פינתה את מקומה לאיזו תזכורת מגומגמת על
מסיבת התחפושות אשר ארגנה המפלגה למחר. בתור ראש המפלגה,  לא
נהגתי להתערב בסידורים הקטנים האלה שנועדו לשחרר במקצת את
הנוקשות של החברים, אשר ממילא לא היו מורשים בתענוגות הקטנים
של החיים בחיי היום-יום, מתוקף היותם פנאטים אטומי מבט. הבחור
יצא מהחדר, לא לפני שנקש במגפיו על רצפת השיש, כנראה כדי שאוכל
לראות טוב יותר עד כמה הבריק אותן.

"איך נתת לזה לקרות לך?" מלמלתי לעצמי. אני, שהייתי בן נאמן
ואדם אוהב כל חיי, מנהיג המפלגה הניאו-נאצית? אמא הייתה משתבצת
אם הייתה בחיים כדי לראות.

רפרפתי על דברי הדואר שעל שולחני. כמה מכתבי איחולים מעמיתים
במדינות אחרות, כמה שאלות של עיתונאים. את מכתבי הנאצה דאגו
עוזריי הנאמנים לקטלג בין שיני המגרסה. אחד המכתבים נשלח
על-ידי תומכת של המפלגה, מכפר שמעולם לא שמעתי את שמו, אי-שם
בשום מקום. בבית המגורים שמול ביתה עברה לגור משפחה של כושים.
"מה לעשות עם השווארצעס האלה, הו מנהיג נערץ?" היא שאלה.
התחשק לי לייעץ לה לעבור את הכביש, לצלצל בפעמון הדלת ולהציע
להם עוגת תפוחים, לשאול בשלומם ולחייך אל ילדיהם, להזמין את
האישה להכיר את החברות בקאנטרי קלאב, להתנדב באבירות להראות
להם את העיר, לרמוז לבעל שאם אשתו לא בבית אז הוא יכול לקפוץ
אליה ו... מה הטעם? היא תחשוב שאני ממען אליה מסר נסתר להרעיל
אותם למוות. הוצאתי נייר מכתבים עם סמל המפלגה ועניתי לה את
התשובה הרגילה. תודה על מכתבך, אנשינו יצרו אתך קשר בימים
הקרובים.

לאחר מכן, יצאתי אל החלון הגדול והבטתי אל החצר. למטה עסקו
החיילים וחברי המפלגה במדידת תחפושותיהם ליום המחרת. רובן
ככולן, התקשרו בצורה זאת או אחרת אלי. את תשומת לבי משכה
תחפושתו של אחד מהחברים הותיקים: חליפה חומה כהה ומסכה שנעשתה
ממש בדמותי. מקסים.

כל העסק נהיה פתאום מורכב מדי. כשהציעו לי, בזמנו, לנהל את
הסניף המקומי של המפלגה בשעות הפנאי, ראיתי בכך דווקא עיסוק
צדדי נחמד. משהו שיכול להוות אטרקציה במסיבות מסוימות. "הו,
אני בולס שקמים בהשכלתי, אך בשעות הפנאי אני מנהל את סניף
המפלגה הניאו-נאצית בעירנו" - חשבתי שמוכרחות להיות כמה בחורות
שכל העניין ידליק אותן.

בחורף הראשון היה בזה משהו מלהיב. בין עצרת לנאום נוטף ארס
מזגתי את עצמי מקוקטייל אחד למשנהו, החלפתי רמיזות ונוזלים עם
כמה מהנשים הנכבדות יותר של עירנו וטיפחתי את המיתוס שלי
כמנהיג רב-גברא. אבל, בעיבורו של אפריל זה כבר נמאס עלי והנשים
שהביאו עוזריי אל לשכתי הפכו לרדודות ולבהירות יותר ויותר.

ניגשתי אפוא אל הארון הכבד שבחדר, פתחתי אותו והרמתי את מכסה
הפטפון. הדגל האדום-שחור התנופף קלות ברוח בדיוק בשנייה ששמתי
את "סיי איט לאוד, איימ בלאק אנד איימ פראוד" של ג'יימס בראון.
את התקליט הזה הצלחתי להגניב אל מתחת לז'קט, רגע לפני שאנשיי
ואני הצתנו חנות מוזיקה שבבעלות שחורים בעיירה הסמוכה. המקצב
השחור זמזם בחדר בקול חרישי, מנסה להיאבק לשווא בווליום הנמוך
שכפיתי עליו.

שוב חזרתי לחלון והסתכלתי על כיתת החיילים שהתאמנה בתרגילי סדר
למטה, הרמתי את מבטי אל תמונתו של הפיהרר שמעל האח, נשמתי
עמוקות וקיבלתי החלטה.
שני צעדים נמרצים לאחר מכן, עמדתי ליד הפטפון והגברתי את עוצמת
הקול למקסימום. כפתור נוסף הפעיל את מערכת הכריזה, והעביר את
מקצבי הגטו דרך הרמקולים. ג'יימס בראון הפך לספרטקוס המוזיקלי
שלי שהרעיד את הקירות עם המסר הצרוד, המיליטנטי שלו. ידעתי
שמכאן כבר אין דרך חזרה.
לא הופתעתי כשהחיילים פרצו לחדרי כעבור דקה או שתיים. הופתעתי
דווקא מהמהירות שבה כיסו את החדר ביריות תת-מקלע, הופכים את
ג'יימס לרסיסי-פלסטיק, את שולחני הגדול למארג של נסורת ואותי
עצמי למזרקת דם.

איזו בגידה מתוקה, עלתה מחשבה אחרונה במוחי, ונעלמה מייד.