ובכן מה אכתוב ומה אומר, את כל החיים שלי אומר כאן אני רוצה
"להרגיש עד הסוף" ולעשות את מה שאני רוצה עד שאני אמצא את
האהבה. הנה אני כאן ועכשיו, משתמשת פחות בסלנג, יותר מבוגרת,
מנסה למצוא את מסגרת הכתיבה, הדבר שפעם אולי בעוד מיליון שנה
אצליח לעשות, מעשנת את הסיגריה Full Rich חושבת עדיין על
מותגים כי איך אפשר בלי. מנסה למצוא שתי אפשרויות בכל דבר
-(בעייה...) ובכל זאת אני יודעת שבסוף התהליך אני אמצא עבודה
בקרוב, זה רק עניין של כמה שבועות שבהם בכל יום שישי אני אחפש
הזדמנויות, אמצא כ-2-3 בערך, ואז ביום ראשון מתקשרת וממשיכה
הלאה. רק כמה שבועות שבהם ביום שישי אני מקיפה בעיגול את הרצוי
והמצוי, ביום שבת-ראשון מתקשרת, מנסה ועוברת הלאה מתחילה לעבוד
או ממשיכה לחפש. לא קשה, נכון?! אני מוצאת דברים אבל לא מוצאת
עדיין את האהבה, את שעליי למצוא, מלאך מתוק ויפה שכמוני, בהיר
כ"כ, שקוף כ"כ רלוונטי, תמיד, לטוב ולרע, כיף?! לי בכל אופן
כיף כי אני עומדת בפתח ועל גבול העולם הגדול. וזה מרגש וזה
משמח. לכתוב אני כבר מסוגלת, תחת כותרות. כולי בחליפת ג'ינס,
דורות עברו ובדור הזה יש ג'ינס. אפילו היה פעם ספר שקראו לו
"מורה בג'ינס".
מדהים איך שחברים משתנים. איך שפתאום אין רצון והיה רצון
להתקשר לאנשים מסוימים. ועכשיו, יש לי את הדפים וזה החבר הכי
טוב שלי. אומרים שספרים הם חברים, וזה נכון.
למרות ש-Literally זה לא תמיד עובד, וההפך גם נכון... שהמשמעות
היא עד כדי כך סובייקטיבית, עד שהאמת נמצאת במעשים והמעשים
מוכתבים ע"י רצונות.
אני זוכרת בחוזקה שלפני עשר שנים חשבתי איך זה לחיות ב'עכשיו',
והיה לי קשה לאמץ את העובדה שאחרי ה'עכשיו' יהיה גם עתיד.
לקסיקון היה בתוכי משחר ילדותי. עכשיו אני אוכלת. מחפה על
זמנים קשים. קשיים סובייקטיביים. ובאוניברסיטה מדברים על דברים
ואף פעם לא ידעתי איך אפשר ללמוד לימודים הומואים או לסביים
ועדיין להישאר בחיים אבל מסתבר שאפשר.
כנראה שאהיה בתוך העולם זה יהיה כיף One Way Ticket שכזה ואראה
את האנשים שלא רוצים להיכנס ושכן רוצים להיכנס ואחוש הזדהות
ואזהה, ואדבר על זהות. זהות זה הכי רחוק. לגבש זהות קוראת בתוך
העולם והיא הכי מסובכת. אבל אהובה.