אני שוכבת על הרצפה, הייאוש המוכר שט בחדר ואני חותכת פס וקו
ועיגולים. אני ממשיכה וממשיכה ולא נרגעת. אני מחליטה שאת כן
את, ואתה כן אתה שם, צריכים לראות אז אני עוברת לפנים חורטת
פסים כהים אדומים ולסיום מגלחת את הגבות, תולשת ריס ריס עם
פינצטה ויוצאת לשתות. אוו ואתם בחוץ שם, אתם אהבתם את זה את
כתם הדם המהלך, הצבעתם, צחקתם, נבהלתם, ולא זה לא מספיק. למחרת
אני תולשת מהראש קווצת שיער אדומות מותירה כתמי דם על כל
הקרקפת ויוצאת לקנות טרנינג אדום דם ורק אתה שם היחיד כן אתה
שאל אם הכל בסדר. ולא זה לא הספיק. רציתי שתראו עד כמה. אז אני
שוכבת על הרצפה חותכת שני עיגולים מדוייקים ותולשת את ארובות
העיניים, לוקחת את דבק הבניין ושופכת לתוך האוזניים ויוצאת עם
מקל לטייל בארץ ישראל. והרחוב היה ריק, שחור ושום צליל לא חדר
למרחב המוגן. וידעתי שאני העדות החיה היחידה שנותרה. עברו כמה
ימים ואתם כן אתם התחלתם לגשת מסתכלים לכיוונים שלא רואים,
והייתי מאמצת אתכם חזק אל ליבי מרגישה את הדמעות המלוחות שלכם
זורמות, ועברו עוד שעות, ימים, חודשים. והייתם ניגשים אליי
תופסים את ידי נותנים לי למשש את ארובות העיניים הריקות את
האוזניים האטומות. ויום אחד אתה כן אתה חסר העיניים סתום
האוזניים הובלת אותי אל הדשא הגדול נתת לי למשש עשרות אנשים
ערומים חסרי עיניים סתומי אוזניים נוגעים מלקקים.
ואת כן את עם העיניים הבנת הכל. וחרטת על הנייר דפים שלמים.
סיפרת את הסיפור שלא היה צריך להיות מסופר.
והבנת הכל כששלפת את הסכין וכיוונת איתי ביחד לצוואר.