ה27 למרץ.
חושך בחוץ, ורוח שאומרת שעוד מעט נגמר החורף, מביאה איתה טעם
של קיץ.
אני נושמת עמוק, ולוקחת אוויר נקי לריאות שלי.
מיד אחר כך אני מדליקה סיגריה, לאזן את המצב.
שומעת באוזניות עברי, ונרגעת.
איך הבטחת שתבוא, הבטחת שלא תעזוב.
ולמי אני מחכה? כמו בשיר, מחכה מחכה ומחכה ומי לא בא? מיכאל.
מיכאל שלי, מלאך שירד משמיים.
אם יש משהו שקרוב לשלמות בעולם המגעיל הזה, זה אתה.
היופי שלך מצליח להשכיח כל דבר שקורה בעולם.
מבט קצר אל העיניים שלך מעביר צמרמורת שנשארת שעות אחרי
שהלכת.
כל מגע ומגע שנגעת לא ישכח מזיכרוני לעד.
דברים שלימדת אותי, דברים שעשינו יחד.
אהבה כזו שלא תישכח!
ילדה בת 17 שכמוני...
חשבתי שאני חכמה יותר.
ושבית אותי בקסמייך.
"לא התכוונתי שזה יקרה..." אתה לוחש ומפריח נשיקה באוויר.
בטח שלא התכוונת, זה פשוט קרה.
פשוט קרה שאני שבורה עכשיו.
פשוט קרה בטעות שאני התאהבתי כמו טיפשה, ועכשיו?
עכשיו איפה החיים שלי?
אמרת שתמיד תהיה שם,
שתמיד יהיה אכפת לך,
ובדיוק שהאמנתי שאפשר לסמוך על מישהו בעולם הזה,
החזרת אותי בחזרה לאדמה,
נפילה לא רכה קיבלתי.
נפילה ישירה לתוך בוקר שחור, והמון לילות לבנים מחוסרי שינה.
מעיפה רחוק את מה שנשאר מהסיגריה ועושה עוד סיבוב קצר.
אולי אני אצליח למצוא טיפת שלווה.
אותה התמונה שלך מחזיק לי את היד, מלטף בעדינות ומנשק נשיקה
רטובה.
משחק לי בשיער, ואוהב.
כל כך אוהב אותי.
למה?
מיותר פתאום אפילו לשאול, אני חושבת.
אני כמעט בטוחה שפשוט הפסקת לאהוב, אם בכלל אהבת.
מה שהכי מגעיל בעולם הזה, שרק ברגע שיש לך מישהו אתה באמת
מעריך את עצמך.
במיוחד אני, רק כשהייתי איתך הרגשתי שלמה. רק איתך שלמה,
מה שאומר שאני עכשיו,
כלום?
רק איתך הרגשתי יפה, מושכת, חכמה.
ויחד איתך כמו שבאו, הלכו.
ועכשיו אני בוכה, כמו ילדה שלקחו לה את הצעצוע האהוב.
תחשוב איך האהבה שלנו הייתה יכולה להיות,
אם הלב שלנו היה נותן לנו להיות חופשיים, כמו ילדים.
אל תפסיק את השמש מלזרוח עליי,
כי אני לא אוכל להמשיך לחיות עוד יום אחד מבלי החיוך שלך.
ואם תיקח את הידיים האוהבות שלך ממני שחובקות אותי,
אז אני פשוט ארד על ברכיי ואבכה,
כמו ילד. |