שלום לכם, שמי הוא ג'רי פוסטר'ס. אני בן 28, גרוש+2, לומד
לתואר שני במחשבים, חובב ספורט, בירה וכל החבילה שבאה איתה.
אני גר בעיירה קטנה יחסית ולא מוכרת מדי (עכשיו מלאו את פרטיכם
בטופס המצורף ושילחו לכתובת המצויינת, אין צורך בבול).
אה, ודבר אחד נוסף, יש לי בור.
בור לא גדול מדי, שני מטר על שני מטר ובעומק של כארבעה. הוא
נמצא ממש ליד הכניסה האחורית, שם קרוב לשיחים שלא נגזמו כבר
שנים. הוא די חמים ונעים ולא מזיק ברובו. עשוי כולו בטון
משוריין כך שאם תקלעו לשם במקרה ממש לא יעזרו צעקות, בעיטות או
קריאות תרנגול, איש לא יבוא לעזרתכם, זה המקום האידאלי.
כך פעם הזדמן לי לבוא לביתו של חברי הטוב עוד מימי התיכון,
צ'ארלי. הוא כבר ישב בסלון כשאישתו מתרוצצת בכל הבית. השולחן
כבר היה ערוך, לא משהו מיוחד קצת תה, עוגה, דברים כאלה. על
הריצפה יושב לו זעטוט קטן, כתום שיער ודי מעצבן אם תשאלו אותי.
הוא יושב ובכל כוחו מנסה לתלוש את ראשה של איזו בובה אומללה
כשאחותו, זאת מסקנתי לאור העובדה שהיא בערך בגילו, קטנה עם
שיער חום לא מוגדר ושמהמטבח נשמעות פקודות חוזרות ונשנות:"דני,
תעזוב את אחותך במנוחה". והזעטוט רק צוחק וצוחק, "אני לא נוגע
בה, חחחה!"
כל המחזה, עד כמה ששיגרתי הוא יכול להיות, הביא אותי לידי
תיאוב חסר כל היגיון והסבר, פתאום כל המוכר לי נהיה מנוכר וחסר
כל תוכן. צ'ארלי מחייך את אותו החיוך הדבילי שתמיד שנאתי, מרים
את ידו ומתרומם מהכורסה. הוא בהחלט השמין. אישתו רצה מהמטבח
וגם על פניה מרוח חיוך מזויף ומחליא אף יותר.
קבלת הפנים הרגילה, "מה נשמע, הרבה זמן לא התראנו, איך המשפחה
והילדים?" אמר צ'ארלי בקול בס שמנוני.
"אני, התגרשתי ממרגרט לפני ארבעה חודשים. הילדים מפגרים (כנראה
מצד משפחתה של זאת מתחילת השורה), לא נשמע כלום, היא לקחה את
הרדיו הטלויזיה והמחשב".
שתיקה.
"נו טוב, זה עוד יהיה בסדר", החיוך המזויף מדיף הצחנה והדיחוי
נמרח שוב על פניהם.
"נשב?" שואל צ'ארלי.
"כן, נשב", נשב?! בטח שנשב. בשביל מה לעזאזל באתי? כדי לעמוד
ולראות איך הילדים שלו, שהם אפילו יותר מפגרים משלי, רבים על
בובה מטומטמת.
"למה לא, נרגע קצת ובאמת יהיה בסדר" השבתי בנחת כלשהי.
אחרי שיחת חולין "קצרה", שעתיים שלוש, לא יותר, שבה שמעתי על
נסיעתם לרומא, פאריז ועל המתוכננת לסיני עם הילדים כמובן, ואיך
אפשר בכלל בלעדיהם.
ואם כבר המרושעים הקטנים האלה, ודאי הייתי חייב לדעת איך הם
מתקדמים בלימודים. הרי בלי פרטים אלה איך אוכל בכלל להמשיך
לחיות.
כשהסיוט הזה חלף צ'ארלי הוציא שתי בירות מהמקרר והציע לצאת
לגינה, הוא בדיוק סיים לבנות שם משהו שאמור להיות פינת קיט או
משהו בסגנון. ישבנו לנו בחוץ, השעה החלה מתאחרת, השמש ירדה לה
לאיטה כלפי האופק, השמים המאדימים דימו את סוף העולם העומד
ומתבושש לבוא.

עכשיו אני בדרך הביתה, באוטובוס, ברכבת התחתית ובעוד אמצעי
תחבורה שהמציאה האנושות. רכב גם אין לי. כן, ניחשתם נכונה,
הכלבה הזאת, מרגרט. אם רק לא הייתי עושה את אותה הטעות
המטומטמת אז לפני עשר שנים, אין מה לעשות זה מה יש. אך בכל זאת
משהו השתנה, לא כלפי חוץ אלא מבפנים. בתודעה האישית שלי, זה לא
יכול להימשך כך עוד, לא יכול וזהו. זה חייב להשתנות ועכשיו.
למחרת התקשרתי אל השמן מהתיכון והזמנתי אותו ואת כל חבורת
המצורעים שלו (אישה ושני ילדים) לבוא אלי לביקור. הוא ניסה
להתחמק אך לבסוף נכנס בעצמו למבוי סתום. ביום שישי אחר הצהרים
הוא לא עובד, את הטלנובלה הסתמית של הפרה שלו אפשר להקליט
והילדים, אותם גם אפשר פשוט לזרוק לבגאז'. סוכם, יום שישי
16:00 אחר הצהרים, רחוב המפחלצים הלאומים 13 קומת קרקע, משפחת
פוסטר'ס, כלומר מר פוסטר'ס. "משפחתו", אם כך אתם הארצנים
הפשוטים חסרי הבינה והתועלת קוראים לזה, עברה לקצה השני של
העיר עם המחשב הוידאו וה... כן נכון, אתם כבר יודעים. לפחות לא
צריך לשמוע אותם כל יום ביומו.
"גלינג! גלינג!" הטלפון צילצל. מהצד השני של הקו נשמע קול
צווחני נבחני כמו של פודל מורעב שהוכה קשות.
"אני ולאופולד יוצאים לסופשבוע בצפון, אולי לשם שינוי תשמור
אתה על הילדים?"
כן! את הטלפון היא בהחלט השאירה, רק כדי להמשיך להתעלל ולהתעמר
בי שוב ושוב.
זאת כבר כמובן הספיקה להינשא מחדש, ללאופולד, הנאד הכי נפוח
בעיר שרק יכלה למצוא, רק השם שלו מעלה גיחוך.
"לא, אני לא אהיה פה! אני עסוק! האחיין מצד אחותי מת! סוף
העולם!" עניתי לה בחוסר עניין טוטאלי.
"ומה, מהילדים, הילדים שלך לא אכפת לך? הם ילדיך שלך, בשר
מבשרך והם בלה בלה בלה שעוד מלפני בלה בלה בלה בלה..." כן, עוד
פעם אני נענש על היותי אני, חי, עם עוד טיפת שפיות שהתייבשה
כאמור אתמול בביתו של השמוק השמן. היא מתחילה לזבל את השכל
במשך שנים (זה נמשך כשלוש שעות, וגם זה מספיק בהחלט כדי לפתח
נטיות קשות מאוד להתאבדות ודיפרסיה עמוקה).
"בסדר, תביאי אותם ב-15:00" אמרתי לה והעיקר שתסתום כבר.
"ב-16:00 הם יהיו אצלך".פ-פ-פ-י-י-י-פ-פ-פ! הקו נותק. היא טרקה
את השפורפרת, אני נשבע שעוד יכולתי לשמוע את צחוקה המתגלגל
כרעם בפנטהאוז החדש שלה, וכמקהלה הפוץ מצטרף עם שני השטנים
הקטנים.

השעה היעודה הגיעה.יום שישי אחר הצהרים, השעה 16:00, צילצול
בדלת. שם כבר כולם עומדים בצוותא. השמן עם הכלבה שלו ושניים
משתרכים מאחור, בצמוד אליהם הכלבה לשעבר שלי עם השמוק שלה
לצידה ועוד שניים משתרכים מאחור. וכולם מחייכים את אותו החיוך
הזדוני השנוא והמחליא.
על השולחן היו קצת פיצוחים, עוגה מהחנות, בקבוק מים וכמה ספלי
תה.
פתחתי את הדלת.
מכאן הכל קרה בצורה מהירה למדי.
מרגרט ולאופולד עזבו לאחר שזו הסבירה מה הקטן רוצה לארוחות
בוקר, צהרים וערב, ומה הגדול רוצה, מה אסור ומה מותר, מתי ילכו
לישון ומתי יקומו, מה יצפו בטלויזיה (שאין לי!) ומה לא, לאן
מותר להם ללכת (וזה לא הסתכם בהרבה) ולאן לא ושספי הקטן (לא
אני המצאתי את השם, זאת היא. כמובן שגם על זה אני אחטוף לבסוף
בבית המשפט הסופי שאחריו כבר אין כלום) הוא קצת קלסטרופובי.
צ'ארלי ואישתו החמיאו על הדירה שנראתה כאילו שנשדדה לפני שעות
ספורות. החולי הזה רק חיזק את דעתי והחלטתי לגבי האמור
להתרחש.
התיישבנו. הילדים הלכו לשחק כמובן עם הטוסטר שלי. זה הכל מזימה
אחת גדולה. קודם אני לא חי-נישואין, אחר כך אני נשאר בלי בית
טלויזיה ו... גירושין, ועכשיו בלי יכולת מינימלית להכין ולו
ארוחת בוקר צנועה! ילדים. אך הכל בינתים כמתוכנן.
לאחר עוד שיחת חולין... בלה בלה בלה רומא, בלה בלה בלה פאריז,
בלה בלה בלה, סיני עם הילדים בלה בלה בלה והלימודים בלה בלה
בלה... העתק מדויק מהשבוע שעבר.
שתי בירות חצר אחורית זהו המוצא היחיד. אך כאן אם בטוחים אתם
שהביקור המאוס הזה עומד להסתיים טעות בידיכם היא, שכן כאן הוא
רק מתחיל. בדיוק במקום זה נכנס הבור. אותו בור שהזכרתי כבדרך
אגב לפני מספר פסקאות אי שם בתחילתו של סיפור זה.
הראתי לו את השיחים, השביל הקטן שהוביל לתל העגבניות שסמוך
לגדר.
"ומה זה שם?" שאל צ'ארלי כשהוא מצביע על הריבוע שהיה תקוע
באדמה ליד אותם השיחים. ידעתי שאפשר יהיה לסמוך על החרא השמן
הזה שתמיד דחף את האף שלו למקומות הלא נכונים.
"אוה, זה כלום, ממש כלום, לא חשוב לחלוטין" השבתי לו בשאננות
גמורה.
"נו באמת, מה זה?" התעקש.
"טוב, בוא ואראה לך", הובלתי אותו צעד אחר צעד אל הבור, פתחתי
את המכסה. "הסתכל פנימה".
השמן הציץ פנימה במבט חטוף.
"אין כלום הכל חשוך".
"הסתכל טוב יותר מקרוב" אמרתי לו. הוא רכן מעל הבור מנסה לדחוף
את ראשו כמה שיותר פנימה. עוד שניה קלה, זהו. הוא צנח למטה
והמכסה נסגר עליו. צעקותיו לא הועילו לו, אף אחד לא יכל היה
לשמוע אותו.
מיהרתי לחזור לדירה. ג'אנט כבר רצתה לעזוב. "טוב מאוחר" אמרה,
"אנו בודאי צריכים ללכת, איפה צ'ארלי באמת?"
"אה, הוא שם, בחוץ" אמרתי לה בעודי מתחיל ללכת לכיוון הדלת
האחורית, והיא באה בעקבותי.
"נו איפה הוא?" היא שאלה בקוצר רוח.
"פה, בואי אני אראה לך". הלכנו לכיוון הבור. פתחתי מעט את הפתח
והיא הציצה פנימה. צ'ארלי משהבחין בה החל לצעוק, אך זה היה
מאוחר מדי בשבילה. כמוהו היא צנחה למטה, המכסה נסגר במהירות
ואני שבתי על עקבותי לדירה. שניים בפנים ועוד ארבעה זאטוטים
עושי צרות קטנים וממזריים בדרך. אך הם לא יהוו שום בעיה.
"איפה אמא ואבא?"
"רוצים ללכת!"
"לא רוצים ללכת!"
"מה יש בגינה?"
הם נפלו קורבן לאותו תעלול עלוב למדי. עכשיו כל השישה כבר
בבור.
שקט.

עברו יומיים. לאופולד וכלבתו חזרו אל מפתן ביתי.
"איפה הילדים?" שאלה המרשעת, "איך הם, הכל בסדר איתם? נתת
לסמיון (שוב לא בחירה שלי, אל תשפטו) את התרופה שאמרתי לך? מתי
הם הלכו לישון ומתי בלה בלה בלה בלה?". אכן יותר מדי כאלה אני
שומע בזמן האחרון.
"ילדים, חצר, שקט" אמרתי והפנתי אותם לשם. לילדים לא היה זכר
בחצר. מרגרט נתקפה בהיסטריה, תוך כדי שהיא צורחת כמטורפת "איפה
הילדים שלי? איפה הילדים שלי?" ומנסה לפגוע בכל דבר חי הנקרה
בדרכה. הובלתי אותה תחת מעטה של מכות וגידופים אל הריבוע בקצה
החצר. אותה לא תהיה בעיה להשליך פנימה, אבל מה עושים עם
הלאופולד הזה? טוב, גם בו נטפל. כשאנו קרבים למכסה המתכתי
אמרתי לו שיביא כוס מים קרים מהמקרר, שתירגע הכלבה. כשנפתרה,
לפחות זמנית, בעיה זו, דחפתי אותה פנימה והמכסה נטרק ברביעית.
עד מהרה גם לאופולד מצא את עצמו בפנים כשחולצתו כולה נרטבת
מהמים שהביא לטיפשה הזאת. סוף סוף כולם בפנים.
עברו חלפו להם חודשיים שלמים. אף אחד לא חש בחסרונם, ומי שכן
לא ממש התעצב מכך.
השכנים שמחו על מקום חניה שהתפנה, בעבודה כבר במילא רצו לפטר
את צ'ארלי וטובי שמח לתפוס את מקומו של לאופולד כסגנו של הסגן
של הסגן של הסגן של הסגן של הסגן של ממלא מקומו של מנהל הבנק.
(כן, תגידו הרבה פעמים "סגן" וגם אתם לא תבינו את משמעותה, עד
כמה שהיא חסרת תוחלת ותועלת ועוד יותר עד כמה שהיא מיותרת ולא
נחוצה לחלוטין). ולשתי הקופות בטח שלא יתגעגעו. וילדים, ובכן
ילדים באים ילדים הולכים, אלו הם דרכי העולם.
הקולות מהבור הלכו ופחתו מיום ליום. לפני שבוע עוד יכולתי
לשמוע פה ושם אנחה של לאופולד, אך גם זה פסק. וברוך שפטרנו
מהעול הזה. הרי אם זה היה ממשיך ככה, הייתי צריך לבוא לשם
בעצמי ולשים לכל הברדק הזה סוף.
שנה אחרי המקרה הכל וכאילו חזר לצורתו הרגילה. קניתי טלויזיה,
רדיו ומכונית, השלמתי את התואר השני במחשבים, התקבלתי לעבודה
ואפילו קיבלתי מחשב הביתה.
הכל היה בסדר, כמו שצ'ארלי אמר.