אז השתחררתי.
כבר שבועיים שאני חייל משוחרר והכל סבבה, כמה חיכיתי לרגע
הזה...
רק רציתי להשתחרר, להשאיר את הצבא העקום, את המפקדים האטומים,
את חוסר הצדק ואת התסכולים מאחורי.
ועכשיו אני יושב פה, מסתכל בתמונות ומתגעגע.
מתגעגע לאקשן, מתגעגע להאמרים, למרגמות, למטולים, לאימונים,
למעצרים, לשבירת דלתות ואפילו קצת למחסומים.
אבל יותר מזה אני מתגעגע להווי, לחבר'ה שלי והשטויות שלהם,
לפעם ההיא שהבאנו בקבוק ויסקי לצבא והשתכרנו, לפעם ההיא שרק
פעינו כמו כבשים במשך 40 דקות שלמות, פעינו וצחקנו, לטחינה של
הצעירות והעציצות של הותיקות, אני מתגעגע להיות "סבא מסייעת"
שזה הכבוד וההערכה הכי גדולים שזכיתי אליהם אי פעם.
אני גם קצת מתגעגע ל"וואסח", להסתובב עם המדים והנשק ולהרגיש
הכי גבר בעולם.
אז אנחנו מנסים להיפגש, החבר'ה מהצבא, אבל כבר עכשיו זה קשה -
ההוא עם הלימודים, זה עם העבודה, זה עם החברה שלו...

שטויות.

מעניין, מעניין שיש לי חברה שאני אוהב כבר הרבה זמן ואני לא
מצליח לכתוב לה כלום, ואיך שקצת רע לי הטקסט פשוט זורם
החוצה...

האמת?
ממש התגעגעתי לזה, קראתי את כל הכתבים שלי והייתי כותב פעם ממש
יפה...
אני מתגעגע לכתיבת סיפורים, כבר הרבה זמן לא כתבתי סיפור,
מעניין למה זה...