דני, אנו עומדים כאן, כולנו, והרבה אנשים בוכים. חלק מעצב, חלק
מזיכרונות, ואני, אני נמצא בוכה מאשמה. איש כאן לא יגיד שאני
אשם. לא אני נהגתי ברכבת, לא אני הייתי האימא שנתנה לבנה ליפול
למסילה כך שנאלצת להצילו. אבל אני אשם. אני אשם בזה שבלי לחשוב
פשוט ירדת לפסים והרמת לרציף את הילד. אז אני אשם. בית-משפט לא
ירשיע אותי, אף אחד לא מסכים לשמוע אותי בכלל מדבר ככה, אז אני
כותב לך פה.
תמיד אמרת שאם כמו פעם ב"מעריב" היית צריך לבחור את 10 התחנות
שהשפיעו על החיים שלך היית כותב קודם כל את התנועה. ובמסיבת
הפרידה שלי אמרת שחלק גדול מהעניין הוא בזכותי. אתה אמרת
בזכותי. האמת היא שבאשמתי. איזה מין חינוך זה חינוך שאומר לכם,
החניכים, לקפוץ ולהציל אחרים גם במחיר חייכם...
תמיד זה עושה לי טוב לדעת שהשפעתי עליך. הייתי מהמאושרים בקן
כשראית את השם שלך ברשימת החניכים שיוצאים לקורס הדרכה. למעשה
הכרתי אותך רק כשהתחלתי להדריך אותך בתחילת כיתה טי"ת. נתתי את
הנשמה לקבוצה שלכם, דחפתי לכם הכי בכוח בעולם את כל הערכים
שאפשר, ואתם בלעתם. שכחתם את הערך של "הטלת ספק". חינכתי אתכם
לתת את המרב מעצמכם, תמיד. אז יצאת לקורס הדרכה. בשנה שלאחר
מכן הדרכת ילדים קטנים, ה'ניקים, ונתת את הנשמה. ואני, שהדרכתי
אז אותך גיביתי אותך כל הזמן, והמשכתי לדחוף אותך.
מתישהו באותה שנה התפזר בלבנון יער טל-מור, בוגר הקן. ואני
התחלתי להרהר במה שאני דוחף לכם. הבנתי שאני מנסה הכי בכוח
בעולם לגרום לכם לדחות את הגיוס בשנה לטובת שנת-שרות, ואז
להתגייס הכי קרבי שאפשר, ולהיהרג באמצע. ואתה המשכת להיות הכי
חדור מוטיבציה. היית בטוח בדרך. עלית לי"א, הדרכת ט'תניקים,
ואני יצאתי לשנת-שרות. כשהתקשר אלי רכז הקן לספר לי שהחלטת
לצאת לשנת-הדרכה נוספת, בי"ב, כמוני, הבנתי כבר שהדרך סלולה.
הבנתי שהשנת-שרות בדרך.
וההרהורים גברו. רגשות כפירה. לאט לאט נופל לך האסימון,
האסימון הכבד מאוד, שבעצם אני חינכתי אותך לתת מעצמך הכל.
ה-כ-ל. אתה פתאום יושב לך בשעה מאוחרת ומבין שבמשך שנים שטפת
את המוח למאות ילדים. אמרת להם לאהוב את הארץ. להעריך אותה.
לתת הכל למען אחרים.
ונזכרתי בפעם ההיא במסע חוף, שהיינו באנדרטת יד לי"ד, ששמה
בליל הגשרים התאדו להם 14 פלמ"חניקים תוך ניסיון לפוצץ גשר.
ואני, לא לפני שנשטפתי על-ידי רכז הטיול על כך שאני יותר מדי
סוטה מהתכנים הכתובים, החלטתי שאנחנו יושבים שם בלילה ופותחים
את הדילמה שאני הגדרתי כ"אנחנו הבריטים של הפלסטינאים". אתה
אמרת שם, ואני לא יודע מאיפה זה יצא לך, שבשביל להקים את
המדינה גם אתה היית לוקח תיק ומתפוצץ איתו באוטובוס.
ולעזאזל, אני אשם בשטיפת המוח הזאת.
אני מתגייס, אתה מתחיל להדריך עוד שנה. בטלפון סיפרת לי בלהט
שגם אתה יוצא לשנת-שרות.
ואז הגיע היום ההוא. זה היה יום אחרי וולנטיינס-דיי, חיכית
לרכבת שתיקח אותך לעוד ישיבה בתנועה, ואז נפל איזה ילד או
תינוק לפסים. אימא שלו נלחצה, ואתה כמו אידיוט פשוט קופץ למטה
ומרים אותו על הרציף. אמרו לי שהתאמצת לדחוף אותו איזה מטר
לתוך הרציף ורק אז ניסית לעלות. נהג הקטר לא הצליח לבלום, ואתה
הפכת לכותרת בעיתון.

ככה זה, אנשי חינוך בארץ, הם חצי משתפי-פעולה עם התליין. הם
גורמים לאלפי אנשים בשנה להגיש את צווארם לחבל בשיא הטבעיות,
כאילו שזה נורמלי. אנשי החינוך בארץ הם החיידקים שמפיצים את
תסמונת טרומפלדור.
ואף אחד לא מכיר בזה כתאונת עבודה. ימים שלמים אני מייסר את
עצמי. ופרט לעצמי אני לא מוצא אשם אחר.