שקט!
כל הבוקר עבר על פניי כלא היה ואני נשחפתי אל השקט.
שותקת כי יודעת שעדיין אין כ"כ מה לאמר ואולי כי אף מילה לא
תבטא את השקט שנותר עמוק בפנים.

שקט!
דממת אלחוט בגוף רועד ומיוזע וכ"כ קר, אני נחנקת,
במקום בו הדממה היא כל סודות הזמן שלא נאמרו, במקום ממנו לא
ידוע אם יש דרך חזרה.

שקט!
עצורה במקום בו כל מילה מיותרת והזמן הוא גורם שולי בתוך
מערבולת של פחדים. הדממה מערפלת את תחושת הרעב,הצמאון,החשק
לאהבה והידיעה עד כמה כל אלו חשובים.

שקט!
נותרתי בוהה כלא מבינה בפנים נטולות כל שם. מביטה בעצמי חודרת
פנימה אל מקומות בהם איש לא דרך. מקומות שנותרו כסימן שאלה, מן
וטו אישי על מקומות בליבי ששמרתי מכולם ואף מעצמי.

שקט!
אני לבד, מתנדנדת על כיסאי מנסה לחשוב על משהו חשוב, מילה
אחרונה לאמר ליקיריי לפני שהשקט יגמר. משתגעת בקצב החיים בקצב
לא קצב במטרה שהזמן ייעצר, שאני אפסיק.

שקט!
אין קצב, יש רק דממה. אני מביטה אל השמיים יודעת שהשקט לא בר
חלוף והכל בגללי, אני נחסמת בין חומות הזמן והרגש ואיש לא שם
כדי להשמיע ולו צליל אחד קטן.

שקט?
מה יש בו בשקט? מה גורם להתמכרות הבלתי פוסקת בנגיעה העצמית
הכל כך אישית אותה איש לא מכיר? אליה איש לא חדר. אני שואלת את
עצמי מזה שנים ללא תשובות.

שקט!
ירד הלילה ואיתו נכנסה רוח קרה אל תוך חדרי, מצחיק שהקול היחיד
בחיי הוא קול הרוח החודרת כנגד כל החומות כנגד כל מחסומי הזמן
כנגד השקט העצום של חיי, אני נושמת!