הבהרות (בערך...) לפרטים שאולי לא ברורים במחזה: "כל
אומללותו" -
המחזה מבוסס על משפט של פילוסוף בשם פסקאל אשר חי במאה השבע
עשרה:
"כל אומללותו של האדם נובעת מדבר אחד ויחידי, מחוסר יכולתו
לשבת בשקט בחדרו".
איתמר, בחור בשנות ה-30, כמה חודשים לאחר פרידה מאהובתו, נמצא
במצב לא שקט בחייו.
נפשו לא מוצאת שלווה, ומחשבותיו הנסערות לא מוצאות מנוח.
הוא החליט להסתגר בחדרו, ולדמות לעצמו מעין סדנת פסיכו-דרמה
שהוא עובר עם דמויות שיוצאות מתת-הכרתו.
האחת היא "יעל" שהיא תייצג בשבילו את אהובתו לשעבר.
"קול" שייצג את המדריך של הסדנה שאיתמר ויעל יעברו יחד כביכול.
בחורה ראשונה" דמות שהיא דימוי לתשוקה שלו, אך בשלב הזה של
המחזה, איתמר כבר אינו "מסוגל להבחין בין דמיון ומציאות. כשהיא
מופיעה, הוא בטוח שזאת בחורה אמיתית שנכנסה כרגע לחדר, ולא
מודע לכך שהיא פרי דמיונו.
"בחורה שניה" היא אכן בחורה אמיתית, שאיתמר הכיר זמן קצר לפני
תחילת המחזה, והיא למעשה הקטליזטור למצב הנפשי שאיתמר שרוי בו
בתחילת המחזה.
איתמר, שלאחר סיום מערכת היחסים האחרונה שלו, הגיע למסקנה
והחלטה נחרצת:
לא להתפתות יותר להתאהב ולהיסחף שוב לקשר אלא לחיות את שאר
חייו בגפו, פוגש את "בחורה שניה" שמעוררת בו את כל הרצונות
המנוגדים לכך.
במחזה, "בחורה שניה" צופה מהקהל בכל ה"סשן" שאיתמר עובר עם
עצמו, וכשהיא מבחינה שהוא מאבד את הקשר עם המציאות היא מתערבת
ומנסה לעורר אותו ולהחזיר אותו למציאות ובעיקר להציע לו את
אהבתה כאופציה מנוגדת להחלטתו להישאר בחדר בגפו.
דמות ה"עכבר", שמופיעה בסוף המחזה, משאירה כאופציה פתוחה את
האפשרות, שכל מה שקרה עד כה הייתה חזרה של שחקנים על הצגה שהם
עובדים עליה.
" כל אומללותו..."
מחזה לקריאה.בשלושה חלקים.
חלק ראשון
הדמויות:
איתמר
יעל
קול
בחורה ראשונה (ב.ר.)
בחורה שנייה (ב.ש.)
עכבר
איתמר: עכשיו אני, אני אתחיל את זה כסיפור, מונולוג,
והאמת שזה סיפור שקרה, אבל את לא תאמיני לי... בכל אופן, זה
סיפור טוב, ואני אספר לך את זה, (הפסקה קלה, כאילו מכאן והלאה
מתכונן לתפקיד המספר) אז ככה,(במהלך המונולוג, מידי פעם, הוא
משחק את המתרחש) כשעילם ישב לכתוב את המחזה הראשון שלו, ואני
חושב שזה היה משהו כמו לפני... תשע או שמונה שנים, מה שעבר לו
בראש היה, שאין לו שום סיפור לומר... כלומר, את מבינה, תמיד
היו לו הרבה רעיונות והגיגים שהוא חשב שהם מעניינים אנשים בבתי
קפה ובשיחות כאלה של חברים, לפחות מעניינים אנשים שעליהם הוא
חשב שהם אנשים ברמה, אבל סיפור? נדה! כלום! כלומר, הוא לא יכול
היה לחשוב על שום דרך להפוך את העומק הזה שבו למעשי, למשהו
קומוניקטיבי, לדבר שכמות גדולה של אנשים תתעניין בו (אנחה קלה)
וכן, גם למשהו שיביא לו תהילה... אולי קצת כסף... בחורה...
(חוזר לשטף דיבור מהיר) עכשיו , אל תשכחי שאני מדבר על עילם!
שנראה לך שהוא... בכל מקרה, הוא קם בבוקר, מרגיש את פרץ
היצירתיות הזה שבו ואת התשוקה הגדולה הזאת לכל הבנפיטס של
המקצוע והוא, בדיוק את הרעיון הזה מחליט פתאום, בהבזק של מחשבה
מקורית, להפוך לסיפור. כלומר, הוא יודע שאין לו שום רעיון
מסגרת, אבל שקורים לו המון דברים במהלך היום, במהלך החיים, בכל
סיטואציה שהוא נתקל בה, ושעל כל דבר יש לו תמיד מה לחשוב. מה
לומר. בקיצור, הוא מוצא דרך לסיפור, סיפורים קטנים, קצרים,
קצרצרים... ובכלל יש לו חשד שגם הסופרים הגדולים כותבים ככה,
לוקחים סיפורים מהחיים שלהם, לוקחים סיפורים מהחיים של החברים
שלהם, משנים פרט קטן פה, פרט קטן שם, מוסיפים איזה הגיג או
שניים, מוצאים דרך לחבר לסיפור הזה עוד סיפור קצר, סיטואציה,
מצב, ו... (נח לרגע) כותבים ספר! הרעיון הוא להיחשף. להחליט
שאתה מעדיף לספר את החיים שלך ולא לשמור אותם סודיים, אישיים,
פרטיים. את מבינה? עובר לו הרעיון שזה כמו לפרסם תמונה
באינטרנט, שם כתוב שאתה מקבל פי שמונה פניות אם אתה מפרסם
תמונה באופן קבוע (נח לרגע), כלומר אתה יודע שאתה יכול להשיג
משם המון דברים אבל אתה אומר, אני אשים תמונה שלי שכולם יראו?
בכל זאת יש כאלה שקופצים למים ומפרסמים תמונה, על החיים ועל
המוות! הם מגיעים למסקנה שהמחיר שווה, שהם מוכנים להיחשף בשביל
הפניות האלה... אז זהו, מרגע שאתה מחליט את ההחלטה הזאת, אתה
רק צריך להצטלם, ולדרך, אל מימוש האהבה! בכל אופן, הוא את
ההחלטה הזאת לוקח, מרגיש שהוא מוכן להיחשף ולחשוף, והוא מתיישב
ליד המחשב פותח את המעבד תמלילים, מדליק סיגריה מניח אצבעות על
המקלדת ופתאום... (נח לרגע, מדליק סיגריה ולוקח שאיפה או
שתיים) גם את הסיפורים והמחשבות האלה שתמיד היו לו לספר לכולם,
הוא מתקשה למצוא בזיכרונו... אבל מייד הוא מרגיע את עצמו, רגע
זה יבוא, צריך רק לשחרר את השיבר, לתת זמן. עכשיו, איך שהוא
יושב ככה (צוחק קלות) בדרך אל המחזה הראשון, המקורי והעמוק
שלו, מישהו דופק בדלת. השעה היא עשר בבוקר וזאת יכולה להיות
השכנה של ועד הבית או משהו כזה, והוא קצת מתרגז שעוצרים לו את
פרץ היצירתיות אבל הוא קם לפתוח את הדלת וכבר בדרך אל הדלת הוא
מרגיש משהו, הוא לא יודע בדיוק מה, אבל בשניה הזאת מהמחשב אל
הדלת, עוברת לו המחשבה שזאת לא השכנה של ועד הבית, כיוון שזאת
בדרך כלל מצלצלת צלצול ארוך ואכזרי עד שהוא פותח, ומה שהוא
שומע עכשיו, זאת דפיקה קלה וחרישית על הדלת, כמעט ברמה של רחש.
הוא מסובב את המפתח (לוקח פאוזה להדגשת הדרמטיות), פותח (עוד
פאוזה), ורואה בחורה (עוד פאוזה). בחורה... מדהימה, קטנה, רזה,
יפה, יפה מאוד! המוח שלו מתחיל להסתולל ולתכנן ולחשוב ולארגן
את המצב ואיך הוא עובר מתחושת הנמנום וההגיגים של הבוקר
לאופציית מימוש ההתקפה האופציונלית בין גבר לאישה והאדרנלין...
ו... את יודעת... (פאוזה) ובחלקיק הזמן הזה שכל גופו נערך
לפעולה, הבחורה פשוט מחייכת אליו חיוך קטן, חמוד, קצת מבויש...
לא מציגה את עצמה ורק אומרת שלום רך כזה... ונכנסת אליו לדירה.
שמה את התיק שלה על הספה ומתחילה לגשת לכל התריסים בבית ולסגור
אותם אחד אחד, פשוט עד שנהיה חושך, כמעט כמו בלילה. על הספרייה
יש לו שם נרות גדולים כאלה, ריחניים, והיא מדליקה אחד מהם עם
המצית שלו, פותחת את התיק שלה, מוציאה דיסק בלדות של קולטריין
ובקבוק יין אדום, ניגשת למערכת, שמה את הדיסק בווליום נמוך
ומענג, ניגשת למטבח, מביאה פותחן ושתי כוסות, מוזגת את היין,
שמה שתי כריות על הרצפה, אוחזת אותו ביד ומושיבה אותו לידה והם
מסתכלים זה לזו בעיניים, שותים את היין... והיא מתקרבת אליו
נותנת לו נשיקה והם מתחילים לעשות אהבה. |
