מבעד לעשן הסיגריה התגלתה לעיני דמות, לא אהבתי את הדמות,
הייתי משועמם... זרקתי מילה לחלל. סתם מילה, קיטש שחוק וחוזר
על עצמו שמטרתו להביא אותה למיטתי. היא שאפה את הסיגריה
והביטה בי לתוך עיני כמו עדיין מקווה שחלק מהמילים היפות
שאמרתי אמיתיות...
היא הוציאה את הסגריה מפיה ונשפה, נעלמת מאחורי מסך של עשן.
כשהתפזר העשן, ראיתיה תחתי גונחת בתשוקה מתפתלת, גם אני דיי
נהנה, זה כמו לאכול ארוחה טובה, לא משנה כמה הסקס גרוע, זה
תמיד יהיה סקס, ולאדם רעב תתאים כל ארוחה. לבסוף ההתרגשות
אוחזת גם בי, אני רוכן עליה, חופן את שערה בידי, וגומר.
שפתיי שוב מדברות מילים, חמודות, יפות, ואני רגוע, שליו
ומנומנם. אני רוצה שהיא תלך, אבל היא מלטפת את בטני ואני נרדם.
אני ישן, בחורה בחיקי, אחרי ערב של שתייה, לבי ער נודד, מנסה
לנחש מי זאת. והקרבה מולידה מחשבות אסורות, על חמימות, על...
אני מפחד אפילו לחשוב את המילה. הלב שלי לא מעז, אבל הממשות של
המילה קיימת.
משהו תולש אותי מהשינה... איך אני מגיעה מכאן הביתה? שואל
אותי קול שנראה לי מוכר. אני מביט בה שיכור מאלכוהול, עייפות,
הרגשות שלי מבולבלים. והמחשבות רצות, אני רוצה שהיא תלך, רוצה
מאוד, ובכל זאת ההסבר לא יוצא בקלות, כאילו צר לי שהיא הולכת.
לאובייקט, קוראים שירה, ויש לו עיניים כחולות עמוקות, שאפשר
לטבוע בהן. יש לו שיער מתולתל, ונפוח שכיף להזיז ולגלות
אוזניים קטנות עם תנוך מחובר מאחוריו. אוזניים שמבלי לשים לב,
יוצא לי ללחוש להן מילות אהבה.
היא שום דבר בשבילי, רק אובייקט, כך ידעתי כשראיתי דמותה
לראשונה מבעד לעשן הסגריה, צינית כמוני, אולי פגועה הרבה יותר.
המילים שלנו היו שחוקות, מעין מס שפתיים שאתה צריך לשלם לפני
שאתה יכול לשכב עם בחורה.
ובכל זאת... כשגמרתי בתוכה וטבעתי בתוך העניים המדהימות שלה,
כשתפסתי את השיער הנפוח שלה, לא הייתי ציני, אותו רגע היה
אמיתי. היה זה הרגע האמיתי היחיד בכל אותו ערב.
אני מתעורר בצהריים, בטלן שכמותי, מסתובב וחוזר לישון. ממשש את
המקום הריק שלה במיטה, אני בודד, מסתכל לימין ולשמאל, וחדרי
הקטן רחב ממדים ואני כל כך קטן כל כך בודד. אני חוזר לישון ולא
מצליח, וידי מגששות כמתוך שינה למכנסי שזרוקות מתחת למיטה,
מוציאות את הפלאפון ומתחילות לדפדף באותיות מא עד ת. הידיים
מדפדפות הלוך ושוב, כאילו לא קולטות את האמת. אני מתפקח
במהירות וקולט שמספר הטלפון שלה לא נמצא בזיכרון, אני הופך את
המכנסיים מחפש פתק, משהו, אני רוצה את אותן עיניים, את אותו
שיער... אבל כלום, ללא מספר הטלפון היא הופכת אמיתית כמו
חלום.
דמותה צדה נפשי ולא נותנת לי מנוח, ואיני יכול לאכול או לשתות.
כשיצאתי לרקוד למחרת לא הסתכלתי על אף אחת מהבנות במועדון.
כשחזרתי, שיכור מעיפות ומעט אלכוהול, אחזתי בחוזקה את הכרית
שלי, חפנתי את פני בתוכה ועיני דמעו. כיצד רימיתי את עצמי עם
מנגנוני ההגנה המטומטמים שלי? שאלה אחת לא נותנת מנוח: האם
ייתכן שהצלחתי להיות שבור לב מבלי באמת לאהוב? |