רינה הייתה מאוהבת מאז ומתמיד. אני ידעתי את זה. היא לא אמרה
לי את זה אף פעם, עד היום, אבל אני יודע.
כשהיא הייתה מסתכלת עליי, העיניים שלה היו בוהקות, ולפעמים היא
הייתה קוראת לי מוטי'לה. בעיקר כשהיא רצתה משהו, אבל אני ידעתי
שזה לא סתם.
כשהיה לי יום הולדת היא קנתה במתנה מדבקות. ומידי פעם בכיתה
היא הייתה עושה לי כותרת יפה. ולאף אחד היא לא עשתה כותרת יפה,
רק לי.
אז היא אהבה אותי.
אחרי שישבנו אחד ליד השני שנה שלמה, קיבלתי ת'אומץ לבקש מנה
חברות. בעצם אני לא מבין ממה פחדתי.
רינה לא הייתה הכי יפה בכיתה, אבל היא הייתה הכי נחמדה בכיתה.
וכל המורים אהבו אותה.
אז יום אחד, בהפסקה, ניגשתי אליה, לחוץ, ואמרתי לה שאני חושב
שהיא ילדה מאוד נחמדה, אולי אפילו הכי שאני מכיר. ושזה שכל
המורים אוהבים אותה זה בטח לא סתם, הם הרי יודעים מה טוב.
וביקשתי חברות.
והיא עמדה שם, עם העיניים הגדולות שלה, בוחנת אותי, נבוך.
ואמרה "תודה". "תודה", היא אמרה לי שאני גם ילד נחמד מאוד
ושהיא יודעת שאני מאוהב ובגלל זה אני יושב לידה כבר שנה שלמה.
אבל היא לא רוצה להיות חברה שלי.
ועד היום אני לא מבין למה היא אמרה "לא".
הרי היא הייתה מאוהבת בי כל כך.