אתם מכירים את ההרגשה הזאת שכל מי שמסביבי יותר טוב ממני?
אז קחו את זה כהקדמה לסיפור.

היום התחיל כרגיל, בית ספר, חברים, עבודה, אבל מה, בכל מקום
שהלכתי הרגשתי את העיניים האלה, עיניים קרות ובוחנות כל צעד
וצעד, פריט לבוש או מילה שאני מוציאה, תמיד מסתכלות.
התחילה ההרגשה המגעילה הזאת של "אני לא רוצה לראות אף אחד עד
שהעיניים האלה ייעלמו", ברחתי מכל מקום שהייתי בו, אם זה הבית
או הלימודים, העבודה או החברים, פשוט לא היה לי חשק לראות אף
אחד. נהייתה לי הרגשה שאני לא מספיק טובה בשביל אף אחד מסביבי,
לא משנה מי.
ברחתי לשדות. התיישבתי על איזו ערימת חול באמצע שדה ופשוט
עצמתי עיניים וניסיתי להירגע, נשמתי עמוק ואימצתי את הדמיון
בניסיון להיאחז במחשבה נעימה.
פתאום שמעתי קול, קול עדין אך גברי, מרגיע אך לא משחרר, קול
מוזר אבל איכשהו מושך.
הוא אמר לי "תירגעי", משום מה הקשבתי, לא פתחתי עיניים, הייתה
לי הרגשה של ביטחון באיש זה למרות שלא הכרתי אותו ולא ראיתי
אותו בכל חיי.
הוא ביקש ממני בעדינות לפתוח את העיניים ולהסתכל לשמיים. הרמתי
את הראש ונגלה לפני מחזה מדהים, צבעים מדהימים בגוונים
מטורפים, פרפרים עם כנפיים נוצצות עפו מסביבי, עטפו אותי
בדגדוגים מלטפים.
הייתי כל כך המומה ומוקסמת שהתחלתי לקנא באותם פרפרים, הם היו
חופשיים ויפים, לא היה מי שיעז לשפוט אותם וגם אם כן, היה להם
שתי כנפיים שייקחו אותם לאן שרק ירצו.
פתאום נזכרתי בקול הזה שאמר לי קודם להירגע ולפתוח עיניים,
הסתכלתי מסביב בניסיון למצוא דמות שתתחבר לקול.
הסתכלתי אחורה וראיתי איש זקן שממש לא התחבר לקול.
הוא נעץ מבט במשהו בפנים שלי. ישבתי ככה כמה דקות, ניסיתי
להבין על מה בדיוק הוא הסתכל עד שהוא שאל: "למה ילדה יפה כמוך
תוציא משהו כל כך טהור מגופה?" פתאום נזכרתי בדמעה שהייתה
תלויה לי על הלחי שמשום מה עדיין לא התייבשה... היה נדמה כאילו
הזמן עצר מלכת.
עניתי לו: "סתם, אתה לא תבין..." הזקן הביט בי במבט חושב
וגיחך, הכעיס אותי איך אדם יכול לצחוק על צער של אחר. צעקתי
עליו "מצחיק אותך שאני בוכה?!"  "לא", הוא אמר, "מצחיק אותי
שאת מבקשת עזרה ודוחה אותה". אמרתי, "אני לא ביקשתי את העזרה
שלך!" "דווקא כן", הוא ענה, "את קראת לי". הסתכלתי עליו במבט
מבולבל, לא הבנתי איך הוא קרא את מחשבותיי.
הוא פתח את פיו כאילו בא לדבר אך חזר בו, הוא הושיט לי יד, ידו
הייתה צעירה ורכה, ששוב לא התחברה לדמות הזקן, הנחתי את ידי
בידו והוא אחז בי חזק, כל מה שהוא אמר זה תבטחי בי, ואכן,
בטחתי.
טיילנו קצת בשדה, דיברנו, הסברתי לו מה מציק לי, והוא עצר
והביט בי, לא שמתי לב קודם אבל היו לו שתי עיניים כחולות בגוון
עמוק שהזכיר לי את הים, הוקסמתי.
אחרי התבוננות ארוכה שקעתי בעיניו עד שראיתי ברק לבן נקודתי,
הוא כיסה את פניו והרגשתי כאילו יצאתי מטראנס עמוק, הוא הוציא
מעינו פנינה, ומאחורי גבו צדפה.
הוא שאל "את יודעת איך פנינה נוצרת?" הנדתי את ראשי לשלילה.
הוא הסביר לי את שכשנכנס גרגר חול לצדפה החומרים מתערבבים
ואחרי הרבה זמן נוצרת פנינה יפה, הוא דאג להזכיר לי "גם פנינה
התחילה מגרגר חול".
לא הבנתי למה הוא מסביר לי את כל זה אבל המשכנו לטייל, אחרי
כמה זמן הוא שוב עצר והרים זחל מהאדמה, שוב לא הבנתי למה, אבל
המשכתי להתבונן ולהקשיב בניסיון להבין. הוא החזיק את הזחל
והמשיך ללכת, הפרפרים המשיכו לעוף מסביבנו עד שאחד נעצר בכף
ידי, ברגע שהפרפר התיישב, הזקן נעצר ושם את הזחל ליד הפרפר
וביקש ממני להסתכל ולהגיד לו איזה יצור יותר יפה, אמרתי "ברור
שהפרפר..." הוא שאל אותי "למה ברור?" והשבתי לו "פשוט תסתכל...
הפרפר מלא צבעים, הכנפיים שלו מרהיבות! והזחל, הוא סתם זחל,
יצור שזוחל על גחונו, אין בו שום קסם ויופי..." הזקן לא השיב,
הוא פשוט הסתכל עליי, הרגשתי מבוכה, היה לי צורך להגיד מה שהוא
רוצה שאני אגיד, אחרי כמה זמן הזקן שוב התחיל לדבר "תיזכרי
לרגע אחד, מאין הגיע הפרפר?" חייכתי, סוף סוף הבנתי למה הוא
מתכוון.
הסתכלתי שוב באותו פרפר ובאותו הזחל, ונזכרתי באותה פנינה
ובאותו גרגר החול. באותו הרגע הזקן אמר לי "הזחל והצדפה הופכים
משהו פשוט, למשהו יפה ומרהיב, ואת?" הוא המשיך, "קחי את הדמעה
שעל הלחי שלך ותהפכי אותה לאושר גדול, כי אם הזחל היה נעלב בכל
פעם שאומרים שהוא מכוער וגרגר החול היה מקשיב לסביבה, שניהם לא
היו הופכים לדברים מדהימים". חייכתי חיוך גדול ואמיתי לשם
שינוי...    
הזקן הוריד את גלימתו הארוכה ולפניי נגלה בחור צעיר ויפה, עם
שיער בהיר ועור צח כשלג, לא האמנתי למראה עיניי.
לא הבנתי איך זקן מקומט יהפוך לצעיר ויפה, הוא הסתכל עליי ואמר
"את לא האמנת שאני יכול, אבל אני כן." עצמתי עיניים והוא ליטף
את פניי בידיו הרכות ואמר משפט אחרון, "אם גרגר חול יכול להפוך
לפנינה וזחל יכול להפוך לפרפר, את יכולה להפוך לאדם מאושר, כל
מה שאת צריכה לעשות זה ללכת בדרכך ולא להסתכל לצדדים."
ברגע שפקחתי עיניים ראיתי שהכל נעלם, הצבעים, הפרפרים והזקן
(או בעצם צעיר) .
המשפט האחרון שהוא אמר הדהד בראשי ולא נתן לי מנוחה, ישבתי על
אותה ערימת חול ונזכרתי בכל מה שהיה באותו מפגש, ישבתי ככה
בערך שעה עד שאמרתי לעצמי: "זהו, אני מוכנה להפוך דמעה לאושר!"