בגרמי המדרגות של הבתים הישנים תמיד יש ריחות חריפים של הטחב.
אי אפשר לא לפגוש לפחות תיקן אחד נח על קיר מחוספס, והקירות
מלוכלכים כל כך שלא ניתן לדמיין את עברן הלבנבן של שנות
החמישים. תמונות מעטות היו תלויות על הקירות: ורדים בשיא
פריחתם בתוך כד נחושת, תמונה של חוף ים מוכתמת בכתמי הזמן,
רפרודוקציות יחסית חדשות של סלבדור דאלי ואדגר דגה.

לו היה מישהו הולך לצידו של מריק, הוא היה כנראה נאנח למראה
הסוודר המגוחך שלו, שלבש למסיבה, אולי היה מעיר לו על הליכתו
העקומה והבעתו העגומה, אך מריק היה לבדו והדבר היחיד שראה הוא
כפות רגליו המרצדות מעלה מעלה מעלה, והשקית הנחבטת בברכיו.
מדי פעם מריק הרים את ראשו כדי לא לפספס את הקומה, עצר מדי
פעם, להתנשם ולהסס גם. כל הדלתות היו סגורות, פרט לאחת, שקרני
אור צבעוניים הציצו מחריציה וצבעו בשמחה צעירה את מדרגות הבית
הישן. ידו של מריק נעה קדימה לפניו ודחפה את הדלת, וקולות צהלה
קיבלו את פניו. הסלון היה מלא חצאיות קצרות, חושפות רגליים
ישרות ודקיקות שחלקן התחתון מיהר להסתתר בתוך מגפי עור.
המוזיקה הייתה מחרישת אוזניים ומריק יכול היה רק לנחש על פי
תנועות שפתיו של חברו את אשר אמר: "איפה היית? המסיבה מזמן
החלה!"
מישהי עזרה למריק להפשיט את מעילו ולהעלים אותו באפלת חדר קטן
שהיה צמוד לסלון, היא משכה בידו והוא ראה את פניה במטושטש,
נצבעות במירב צבעי הקשת, עיניה נעצמות בעונג וגופה זז מהר מהר
קרוב לגופו, מאלץ אותו לרקוד.

"בוא", מישהו קרא באוזנו והוא הסתובב. שרוול סוודר אפור נכרך
סביב צווארו ומשך אותו הצידה, לחדר אחר. הסוודר האפור היה
נקודה בהירה בחדר החשוך, והמוזיקה נחלשה. עיניו של בני הבריקו
לא רחוק וגופו האפור נחבט בחיבה ובחום בגופו של מריק.
"איפה היית?" שאל בני, ומריק לא ענה. הוא חיפש את המתג.
"החברה שלך באה, ראית אותה?" לגלג בני, ומריק התחייך למשמע
ההודעה המשמחת.
"חכה שנייה, אל תלך... רגע..." בני הכניס את ידו לכיס מכנסיו
והוציא מתוכו חתיכת נייר, שאותה הניח על כף ידו של מריק וסגר
את אצבעותיו עליה. מריק מישש את הנייר הרך והמקופל לארבעה.
"מה זה?"
"חמישים שקלים. אני חייב לך."
"לא זוכר."
"לא חשוב, קח אותם, תקנה לך משהו." בני חיבק את מריק וקירב את
שפתיו אל אוזנו: "תגיד לאליסה מזל-טוב, היא במרפסת."

בני נעלם מהר כמו שהופיע ומריק הסתובב בין החדרים האפלים עד
שנתקל במישהי לא מוכרת שיצאה מהשירותים.
"שלום, חמוד", היא אמרה לו וקולה הצטלצל באוזניו דקות ארוכות
אחרי שנעלמה מאחוריו, מזיזה את עכוזה ומביטה לאחור.
נגיעה קלה בכתפו של מריק הקפיצה אותו והוא הניח את כף ידו על
לבו הפועם במהירות. אליסה סובבה את מריק אליה בתנועה אלימה
וחיבקה אותו בחום.
"מזל טוב", קרקר מריק וניסה לגבור על פחדנותו ולחבק את אליסה
בחזרה.
"תודה!" התפלאה אליסה. היא תכף תפסה את ידו של מריק, משכה אותו
אחריה ושניהם נדחפו בין ההמון הרוקד, קדימה. בני הנוער נמרחו
זה על זה, זה עם זו ונעו בקצב לא אחיד, מתפרעים, קופצים
ושולחים ידיהם אל מריק, טופחים על גבו, מחבקים את צווארו,
מושכים אליהם, אך במהרה מריק הרגיש משב רוח על לחייו ושמע
שקט.
"אתה לא מעשן, נכון?"
"לא. לא."
אליסה כקוסמת הוציאה מן הריק קופסת סיגריות, ומשכה ממנה אחת.
היא הכניסה לפיה את הסיגריה, משכה מצית כתום שקוף למחצה מאותו
הריק, ובמהרה עלה עשן אפור מקצה הסיגריה שלה. מריק עקב אחרי
תנועותיה ופניו התעוותו מרגע לרגע. אליסה נתמכה במעקה של
המרפסת והביטה אל הרחוב. כשהסתובבה אל מריק והבחינה בהבעת
פניו, אמרה: "אני יודעת שזה חרא, אתה לא חייב." לאחר מכן שוב
סובבה את פניה ודקות ארוכות הם עמדו, מצטמררים מן הקור.
"רציתי להגיד לך שאתה ואנה מתאימים", היא אמרה לו אחרי שתיקה
ארוכה, "היא בעצמה אמרה לי."
מריק ניסה להפנות את פניו הצידה, כך שאליסה לא תראה אותו נבוך.
"איזו אנה?" שאל את אליסה אחרי שחשב כי נרגע מעט.
"אנה ס." כעת אליסה חייכה חיוך רחב ידיים. הוא מילא את פניה
באדום בוהק ומריק נמס לשלולית בוצית תחת ריח הסיגריות שנדף
מבין שיניה החשופות של אליסה.
"מה חשבת, אנה ח.?" לגלגה אליסה והסיגריה שבין אצבעותיה איימה
לשרוף את עולמו של מריק.
"אני הולך לשתות." אמר מריק בשקט ומהר מאוד יצא.

הוא מזג לעצמו ולידידו הטוב ושניהם ייבשו את כוסותיהם תוך כדי
קריצות עין וחיוכים הדדיים. פתאום נשמעו צעקות וצווחות של
הבנות בסלון והשיר שהיה התחלף בטראנס קצבי. מריק לגם לגימה
נוספת מכוסו של מישהו אחר ופנה אל הסלון. הרוקדים הלא מתעייפים
קיבלו אותו בהתלהבות ומריק הרגיש שיכור כשרקד בין המוני חצאיות
קצרות וצבעוניות, גופיות צמודות, גופי מתבגרות לא מושלמים,
נערים גבוהים גמלוניים מורעבים. הוא עצם את עיניו והרים ראשו
למעלה. כשפקח, ראה מולו נערה לא גבוהה עם שיער מתולתל, ג'ינס
צמוד עטף את ירכיה ותנועותיה איטיות, רוקדת את ריקודה שלה, או
שאולי זהו הזמן שהאט את ריצתו. שפתיה התפוחות היו עסיסיות
מתמיד, עיניה בולטות, מושחרות, אך מריק ידע שהקשתית המסתתרת
בפנים כפנינה, היא ירוקה ובהירה.
עיני הפנינים של אנה ח. לא ננעצו במריק כמו עיניהן של האחרות,
שאותן לא רצה, והוא הניע את עצמו מהר יותר, חזק יותר, פרוע
יותר, כך שאנשים פינו לו יותר מקום. אנה חייכה חיוך מקסים
לחברתה ובמהרה הן החלו לרקוד ביחד, מפתיעות אחת את השנייה
בכישורי הריקוד שלהן, וכל נסיון מצידו של מריק למשוך את תשומת
ליבה של אנה ח., לא הצליח.
אז, מריק הפיל את גופו על הספה והרגיש עייפות ועצב, שלא חש
לפני כן.

אני הייתי זאת שהתיישבה לידו, מישהי שהוא לא כל כך מכיר, למרות
שאני הכרתי אותו כמו שאף אחד לא מכיר.  מבטו לא נח עלי, אך אני
בחנתי אותו מקרוב וראיתי שמראהו טומן סוד. סוד בכתמים כחולים
שתחת עיניו, סוד בשיערו הלח, ופיו הנעול שומר את סוד הלב.
מסיבת יום ההולדת של אליסה הפכה לגיהנום בעיניו, ומריק  הצטער
על כך שהגיע אליה. תנועות הגוף של בני הנוער במסיבה וקולות
המוזיקה גירו אותי להצטרף, וכאשר התרוממתי על רגליי ועיני
המהירות לכדו את מראה ריסיו הארוכים של מריק, שצילם ירד
בדרמטיות אל עצמות לחייו, הושטתי אליו את ידיי. מריק הניע את
ראשו לשלילה ושקע עמוק יותר בתוך הספה.

בני יצא מהחדר הסמוך, חצה את הסלון והתיישב על יד מריק.
"תראה איזה תחת יש לאנה ס.", אמר בני ומיד הציץ אל תוך פניו של
חברו, לבדוק את תגובתו, ומריק רק משך בכתפיו.
"אתה סתם יושב פה..."
"אני רוצה להישאר."
"היא לא מסתכלת עליך אפילו, עזוב אותה." בני נתן מכה חלשה
לברכו של מריק, וזה שוב משך בכתפיו, הפעם בעצבנות.
"באתי ליום הולדת של אליסה, ואני הולך לרקוד." אמר מריק
בתוקפנות, ואחרי שקיבל את תשובתו חסרת המלל של בני, קם ודחף את
עצמו בזהירות אל בין שתי בנות שרקדו יחד. מישהו שמריק לא הכיר
הציע לו בירה ומריק לקח. במהרה הוא מצא את עצמו עליז, מוקף
אורות, קולות שמחה, מוזיקה רועשת ותנועות. הוא הרבה לעזוב את
הסלון ולהיכנס למטבח כדי לקחת דלק לשריריו, ואז שוב חזר ושוב
היה מוקף שמחה, מוזיקה ובנות ארוכות רגליים. אך הוא בכל זאת
חיפש את השלמות הנפשית המלאה, שלא נראתה לו באופק. תנועותיו
הפכו לכבדות והקולות הפכו לרחוקים, חושיו התחדדו וראשו נע כה
וכה בחיפושים אחרי נערה מתולתלת.
הוא פילס את דרכו אל היציאה מההמון ולעיניו התגלתה דמותה
השוכבת של אנה ח., רגליה משתרבבות על השטיח, חולצתה המורמת
חושפת את בטנה השטוחה וטבורה המקושט בעגיל. ראשה היה מונח על
כתפו של בני, ושיערה העשיר התערבב עם שיערו של בני. ראשיהם היו
צמודים ושפתיו המחייכות של בני פלטו מילים מילים. מריק ראה את
ידו השמאלית על מותנה של אנה, את אוזנה האחת צמודה כמעט אל פיו
של בני, הוא יכול היה להרגיש באוזנו שלו את הלחישות המגעילות
של חברו חודרות עמוק אל תוך ראשו, גורמות לצמרמורת, עושות עורו
חידודין חידודין, מכישות כנחש ומקפיאות למוות.
מריק נעמד מולם ומבטה המשועמם של אנה הופנה אליו באדישות. בני
סיים ללחוש אל תוך אפרכסת אוזנה של אנה והרים את עיניו אל
מריק. חיוכו נמחק מפרצופו והוא הרים את גופה של אנה ושניהם
התיישבו.

"בוא למרפסת. נדבר", אמר מריק ושני הנערים פנו למרפסת.
"מה זה החרא הזה, בני?!" צעק מריק על חברו כשדלת המרפסת נסגרה
אחריהם.
"איי איי! מה קרה?! מה כבר עשיתי?" בני הגן על עצמו.
"מה אתה מזיין לי את השכל! קודם משדך אותי לתחת של אנה ס., אחר
כך מגרש לעזאזל, וכשאני לא רואה, אתה כמעט שוכב לי פה עם אנה
ח. על הספה!"
"מה איתך? אני עייף, היא עייפה, שנינו יושבים על הספה של אליסה
ונחים! בחיי, זה הדדי! אתה סתם מתחיל. משוגע."
מריק רעד כולו מכעס. הוא הוציא מכיסו בתנועה גסה את שטר חמישים
השקלים שבני נתן לו ונופף בו מול עיניו של עמיתו.
"תכניס את זה לתחת שלך, חבר, או תן את זה לאנה ח. במסיבה
הבאה." מריק ירק בזעם והבעתו המפוחדת של בני התחלפה בצחוק
מאולץ.
"אתה מטורף, בנאדם! אתה לוקח את זה קשה מדי."
מריק התכוון להכניס אגרוף לבטנו של בני, אך במקום הוא קרע את
השטר לשניים, ואז לארבע ולשמונה. את החלקים הוא זרק מהמרפסת
לעיניו של בני, הפעורות לרווחה בהפתעה אילמת. לאחר מכן מריק
יצא בסערה לסלון, והודיע לאליסה שהוא הולך הביתה עכשיו.
אנה ח. כבר לא הייתה קיימת. היה רק כעס ברוחו של מריק, ובחילה.
הוא חפר בערמת הבגדים, הוציא מתוכה את מעילו ומיהר להסתלק.

כל המסיבות הן אותו הדבר. באיזשהו שלב את מתחילה להימרח על
פרצוף מזויף, רק בגלל שהליקוקים שלו הם ניגוד מושלם לכל
הרצינות המבהילה שיכולה לסחוף רחוק מידי.
מריק עמד על יד הכניסה לביתה של אליסה ולנחיריו חדר עשן
הסיגריות. "הסיגריה של אליסה", חשב מריק בקול והרים ראשו אל
המרפסת שבה עמד לפני זמן לא רב: לא היה איש במרפסת, העשן כנראה
התקיים בכוחות עצמו. מריק התחיל להשתעל, כאילו השכונה עצמה
בריחה גירשה אותו, והוא היה חייב לירוק על המדרכה כמות אדירה
של עצב וכעס כדי להשתחרר מהשדים שברוחו. כשהתרחק, עבר דרך
הפארק הלילי, עמד באור אדום בצומת למרות שלא היו מכוניות בשעה
מאוחרת בשכונה זו, פנה שמאלה פעמיים, בעט בשעון יד שמישהו הפיל
ולא חזר אחריו, ולבסוף עצר ליד פח אשפה.
משום מה נראה למריק שראה חיה גדולה ושחורה יוצאת מהפח, והיא לא
נראתה כמו חתול, ואפילו לא כמו כלב. הדימיון שלו שיחק איתו
משחקים אכזריים והוא השתדל לנצח הפעם, הוא הלך סביב לפח על
בהונות ופתאום הבחין בצללית קטנה של חתול שמתוכה זהרו זוג
פנסים ירוקים מסנוורים.
"מה אתה מסתכל עליי ככה? חשבתי שאתה נמר או משהו כזה." אמר לו
מריק בשקט והחתול חידד את אוזניו, עיניו עדיין נעוצות במריק
בהיסוס והיכון.
"אם היה לי משהו, הייתי נותן לך, אבל אין לי אוכל איתי. אולי
הייתי אפילו לוקח אותך, אבל לא. חתול." היצור הקטן התיישב
ונרגע מעט, וכעת נדמה למריק שהחתול מוכן להקשיב לו.
"אתה חתול, קל לך, ואני בנאדם ורע לי בחיים בגלל איזו ילדה,
ולא אחת. אני תמיד ככה עם בנות, אוהב את העדינות שלהן, זה עולה
על הרמה שלי. מישהי אחת כזאת כמעט שכבה שם עם החבר הכי טוב
שלי, אחרי שהוא שילם לי חמישים שקל על כלום, וזה כביכול עליה,
כאילו, על זה שהוא נוגע בילדה שהוא יודע שאני שומר אותה בשבילי
מהידיים המגעילות שלו. והיא, מה היא תמיד ככה? מגעילה, שונא
בנות כאלה שהולכות עם כל אחד. ואני יכולתי לעשן סיגריה עם
אליסה, מה 'כפת לי ממני, ולא עישנתי כי אנה שונאת כשמעשנים, אז
אני מסכן, יוצא. זה לא הסוף, חתול, אני בכלל רץ אחריה כל הזמן,
ולה, יש לה חבר בכלל באיזה חור רחוק מאוד, והיא עוד עם אחר,
מבין? אני לא אעז לדבר איתה כי אני אדם מכובד. בני חרא, אין מה
לדבר עליו בכלל, איזה חבר טוב... שומע? אני הולך לצום מחר, לא,
אמצא לי סוכריה באינטרנט, אביא אותה למסיבה הבאה ואתקע לבני
שמוחטה, ואנה גם תראה, גם ככה אין לזונה הזאת שום חבר. סתם
סנובית."
נקישת העקבים שלי על האספלט מאחוריו הבהילו את החתלתול ומריק
הסתובב בבהלה. כשראה אותי עשה תנועה עצבנית של חוסר נוחות,
נפרד ממני לשלום, הסתובב במהירות כדי להסתיר את פניו המבוישות
ממבטי הישיר והחודרני, והחל פוסע במהירות רבה לביתו.
דקות ארכות אחרי שנעלם מעיניי, המשכתי לעמוד שם, רועדת מקור,
מביטה אל תוך עלטת הלילה, לאיזושהי נקודה לא מוגדרת שממנה
התחיל הסיפור.