היה לי ערב שבת נפלא
בכפר דרוזי עם אירוח חם;
ממש ערב מיוחד -
ערב ריקודים של שנות השישים
שם, יום הולדת חברים חוגגים
לחבר ילדות הם שרים
שירי נוסטלגיה נפלאים;
נוסטלגיה עם אהבה,
ערב של שמחה,
לקראת שבת נפלאה
של טיול ביערות,
בשבילים צרים
של ארצנו היפה
עם היסטוריה בכל פינה.

הייתה שתיקה,
הייתה דממה,
הייתה שלווה,
היה טבע בהדרו -
הכל היה אלוהי
והנה הבשורה
על האסון הנורא
למעבורת קולומביה שהלכה
ואין שרידים...

התגובה הראשונה
הייתה צעקה
זעקת אובדן,
עם כאב נורא
והשאלה: "למה
למה זה קרה?"
רק בבוקר ידעתי אהבה,
ידעתי אלוהים,
השתתפתי ביצירה היפה
ועכשיו אני תוהה:
מדוע יצרת אלוהים גם
אסונות?
ולמה דווקא למעצמת העולם
ולעם נבחר?!
לאמריקה ולישראל
ולכל העולם -
איזה אובדן?!

בציוויליזציה רק אסונות
אך שם, בכפר הדרוזי,
או אצל הבדואים החיים בטבע -
אינם יודעים דבר.
מה יהיה...
האם זה נכון
ש'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים?'


2/02/03