דווקא כשאתה יודע שהסוף מולך ואין לך איך לעצור אותו, דווקא אז
אתה נהיה חרא של בנאדם! יותר ממה שאתה בדרך כלל.
כולם אומרים שלקראת הסוף אתה באמת מעריך את מה שיש והיה לך -
כן ולא - אני משערת שזה כן מוחלט כשאתה בן 80 עם נכדים
והיסטוריה או משהו כזה. אבל כשאתה עדיין ילד, נער, לא עברת
כלום ממה שיכולת לעבור אז זה יוצא לך כן ולא - אתה מעריך את מה
שיש ומה שכביכול היה לך אבל אתה גם ממורמר ומבואס מהמצב.
אם אתה הטיפוס של החבר'ה שעושה ומזיז וכולם מכירים אותו
וכשמישהו זר שואל איך היית מגדיר אותו היית מגדיר אותו בתור זה
---- (נא להכניס שם לפי הצורך)! אין הגדרה אחרת מלבד היותו מי
שהוא! אינדווידואל - אחד עם ניצוץ בעיניים שלא כבה לעולם - עד
הרגע הזה שהוא יודע שהוא הולך. אז אתה רואה חושך כזה שמסתתר
מאחורי העיניים שלו.
ועדיין, גם בסוף הוא ישמור על מצבו ה"קפיצי קפוץ", גם כשכואב
וגם כשכבר קשה לשמוע, לראות לזוז. הוא יישאר אותו ----.

אז במצב כזה אתה, כן כן, אתה, החבר, האח או הזר שעובר בלי
להניד עפעף - דווקא אתה תהיה זה שיודע להעריך הכל.

אז רשימת ההערכה לחיים שלי היא כזאת (ואני מרשה לעצמי להשתמש
בשמות בדויים למען פרטיות):
אמא; אבא; אחי; אחותי (המכהנת גם כחברת אמת ראשונה); מאיה;
עמרי; דוד; תמר; ליאת; סבא שלא הכרתי; סבא שלא סבלתי; אנס;
אביגיל; אבי; הערכה ענקית נוספת למילה הכתובה שמעולם לא הייתי
מסתדרת בלעדיה; הכוח של המילה המדוברת; כוח הטבע וכל הנוגע לו
והערכה ענקית לחיים.

                   אוהבת תמיד
                              אני.