אני יושבת על ספסל בגן הציבורי. אינני יודעת כמה זמן כבר נמצאת
כאן. מכופפת את רגליי ומצמידה אותן לחזה. קר לי. אני רועדת.
רוח חזקה מדי נושבת לעברי, מפזרת את השיער שמכה על לחיי. איש
אינו נמצא לידי. אני לבד. בודדה. בגן, ברחוב, בארץ... בחיים.
הרוח הולכת ומתחזקת ואינני מוצאת שום פינה להסתתר בה. מביטה
מסביב. אין לאן ללכת. וגם אם יש, כל הדרכים מובילות לאותו
מוצא. המוצא שאינו. השמים מכהים. העננים "כבדים" ואפורים
מצטברים במרום. אני מרימה את עיני ובוהה. זהו עיסוקי הקבוע.
אינני מפסיקה לרעוד. הסערה עומדת להתחיל מסביבי ובנפשי היא כבר
מזמן החלה. אני רעבה. רוצה לאכול, לפחות פירור אחד, להרגיש טעם
על הלשון. טיפות הגשם הקטנות מתחילות לנחות על גבי. אני נרטבת.
בבתים הסמוכים נדלקים אורות. אני שומעת קולות. ורק לי אין לאן
ללכת.
קר לי. כבר אמרתי שקר לי? אינני מפסיקה לרעוד. אוזניי קפואות.
הגשם מתחזק. על המדרכה כבר מופיעות שלוליות. אני רואה בהן
השתקפות מוזרה. פנים מלוכלכות. אף. כחול?! כחול. כחול מאוד.
עיניים גדולות. רעבות. עצובות. כבויות. מפחיד... השלולית גדלה,
וכך גם המפלצת שבה. אני רואה גם את רגליה וידיה. רזות מדי.
כפות ידיה אינן נראות. הן מכופפות וצמודות אחת לשנייה. אינני
יכולה יותר להביט בה. עוצמת את עיני ומתחילה לחלום.
אני שוכבת על המיטה. יד חמה ורכה מלטפת את ראשי. אינני יודעת
של מי היא. אבל נעים לי. בחדר חם וגם נפשי מתחממת. אני פוקחת
את עיני ורואה חיוך. מעולם לא ראיתי דבר יפה יותר. אני אוכלת.
ושותה. ושוב אוכלת. ושוב שותה. נשכבת שוב. מכסים אותי בשמיכה.
מלטפים את ראשי... שוב.
"תשני.." אני שומעת לידי, "עכשיו את אתי. את מוגנת. איש לא
יוכל לפגוע בך יותר. את תחלימי מהר. תני לנפשך לרפא את הפצעים.
חכי בשקט..." אינני מבינה את כל המילים, אך יודעת שיהיה טוב.
אני פוקחת את עיני. השיטפון שהיה, נפסק. כולי רטובה. כל שערה
על גופי רועדת. אני קמה. מנסה ללכת. לאן? אינני יודעת. קשה לי
לדרוך על רגל אחת. הכוויה מהמים החמים ששפכו עליי לפני שבוע
עדיין כואבת. לא נורא. יעבור. עד לפעם הבאה. נפשי כואבת יותר.
הרגשה נוראה. לפתע רואה בן אדם מתקרב אליי. אני מאיצה את הקצב
בכל יכולתי ומרימה את ראשי. התקווה. הייתה. ואיננה. מביטה הישר
אל תוך עיניו... הרעות... אני יודעת. הוא מרים את ידו ואני
בורחת. ידו חזקה נשארת בדמיוני. פעם הכו אותי. ביד כזאת. גדולה
וחזקה. ולא יכולתי לעשות דבר. מאז אני מפחדת. אינני בוטחת יותר
באנשים. לא מתקרבת אליהם. מעדיפה למות ברעב. בני אדם הם יצורים
רעים. אכזריים מדי. אטומים. פעם אהבתי מישהו. בכל לבי. בכל
נשמתי. הייתי נאמנה לו. אך הוא בגד בי. זרק אותי. מעך את
נפשי.
אני ממשיכה ללכת. החשכה מתחילה לרדת על העיר. לפניי גשר. אני
עולה עליו. מתיישבת על המחיצה המפרידה בינו לבין התהום. בין
החיים למוות. בין חושך לחושך. אין הבדל. אולי שם ישנה תקווה,
אני תוהה. מה יש לי להפסיד בעולם הזה?! אין לי כלום. אין לי
דבר. האם  להילחם בחיים זאת סיבה מספיק טובה בשביל להישאר
בהם?!
אני שומעת רשרוש המים מלמטה. נעים. מורידה רגל אחת לכיוון
התהום. האצבע ברגל השנייה מתנתקת. עוד אצבע. ועוד אצבע. ועוד
אצבע. כעת אצבע אחת היא זאת המחזיקה אותי בחיים. היא תתנתק
והקץ יגיע.
לפתע אני נזכרת בחיוך מהחלום. פתאום הוא נראה לי מוכר. אני
נזכרת! הוא שייך לילדה קטנה עם צמה ג'ינג'ית עבה. הקיץ שעבר.
פארק. הילדה עם בלון ונקניק שנתנה לי. חצי אכלתי, את החצי השני
החבאתי בשביל מישהו אחר שיבוא וימצא. בודד כמוני. המאבק על
החיים הוא לא רק של עצמך. גם של האחר.
אני תוהה אם הקיץ יגיע שוב. קיץ זה טוב. חם. אין גשם. גופי לא
רועד. אינני נרטבת. נפשי בכל זאת רועדת, אך זה כבר פרט שולי.
כבר אמרתי שקיץ זה טוב? בקיץ מקבלים חיוכים. ונקניקים. גם זה
חשוב. אולי הקיץ יגיע שוב. אינני יודעת אם הוא רק פעם אחת
בחיים. אני חייבת לבדוק את זה.
האצבע. זזה. אני קופצת. התהום מאחוריי. אני במחיצתם של החיים.
של חיי. לא קלים הם, חיי החתולה ברחוב.