שוב אני בוהה במסך, במקלדת... שום דבר לא עוזר.
מקלידה באיטיות, באריכות, תיק תיק תיק. הקול הפסיק להרגיע. סתם
תקתוק מעצבן. הקול נשמע טוב פעם - חלש, קצוב. היום הוא קודח
חור בראש, גורם לעצבים שוב להופיע ולתסכול לחזור. כן, אותו
תסכול שפוקד אותי מדי יום בשבועות האחרונים. לא תמיד זה בגלל
התקתוק המשגע מהמקלדת. תמיד יש סיבה, אפילו קטנה ומגוחכת,
שגורמת לי להיות מתוסכלת מחדש, עצובה מחדש, גורמת לי לבכות
מחדש. אתמול זה היית אתה, היום זה המקלדת. מה ההבדל? בשני
המקרים יש את אותה התחושה של עצב מתפשט בגוף, כמו רעל - הורג
מבפנים. אתה לא מסוגל להבין. אתה לא מסוגל להבין שכל מה שאתה
עושה, אומר או אפילו חושב יכול לפגוע בי. אתמול דיברת איתה.
כן, היא - שמנסה כבר שבועות לגרום לך לפנות אליה, שמנסה כבר
שבועות לגרום לך לשכוח - אותי, אותנו. אתמול היא סופסוף
הצליחה. אולי לא לגמרי, אני בטוחה שעדיין בתוך תוכך אתה עדיין
מרגיש כלפי משהו, אבל בכל זאת נשענת על הגדר, הסתכלת עליה
וחייכת, אותו החיוך שתמיד היה שמור לי. בכל זאת קבעת איתה שעה,
כך שבאותו יום תדע מתי לאסוף אותה לסרט. ואני פשוט עמדתי שם,
מסתכלת עליכם, כמעט פורצת בבכי.
ועכשיו, כשאני יושבת עם דמעות בעיניים, מקשיבה לאותו תקתוק
מעצבן, אתה בטח נמצא איתה. עם החברה הכי טובה שלי. יותר נכון,
עם החברה לשעבר הכי טובה שלי. אותה אחת שהייתה כמו אחותי
התאומה, הסיאמית- עד כדי כך לא היינו ניתנות להפרדה.
אז אני מוציאה סכין, וחותכת. ולא, זאת לא מטאפורה. אני חותכת
פשוטו כמשמעו. והדם זורם לי על היד, על החולצה הלבנה. מתפשט
כמו קורי עכביש. והכאב מרגיע, ומערפל חושים, ואם רק היה לי
אומץ הייתי חותכת עמוק יותר, כדי להפסיק את הכאב. לא את הכאב
הנעים, האדום - אלא את הכאב התמידי שקורע לי את הלב מבפנים כבר
שבוע. מאז שאתה והיא דיברתם, ליד אותה הגדר הלבנה שליד בית
הספר.
עכשיו אני יושבת בכיסא ליד המחשב ונזכרת. בך, בכאב של כל יום
שעובר.
יש לי תחבושת על היד. אני אחרי שהייה של יומיים בבית חולים.
סתם בזבוז של זמן. בדיקות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות לא יחזירו
אותך אלי.
אבא ואימא נכנסים כל שתי דקות כדי לבדוק שאני לא עושה משהו,
כמו שהם מכנים אותו, "מטורף" ו"חסר היגיון". הם מתרצים את זה
עם שאלות, כמו למשל: "את רוצה לאכול?" או "באתי לבדוק שאת עם
בגד חם - קר היום".  
כשחותכים עדיף לא להיתפס.
עכשיו אני מדמיינת את הפנים שלך ובוכה. בוכה כל כך חזק כמו שלא
בכיתי מאז אותו יום, כשעמדת איתה ליד הגדר.
והתקתוק, התקתוק המעצבן שהיה פעם מרגיע, מטריף אותי. מוציא
אותי מדעתי.
ואני בוהה במסך, בוהה במקלדת, ועדיין - שום דבר לא עוזר.
שום דבר לא מעביר לי את הכאב.