מה זה שמונע ממני ללכת צעד קדימה?
אל תוך החושך הכל כך מפחיד הזה.
אני כל כך מפחד... כבר דמעות עברתי ורגעי נגיעה,
ואין עוד אם שתנענע את העריסה.
שתלטף אותי ותאמר לי ברכות ש... "הכל יהיה בסדר, חמוד".
אין יותר מילות עידוד.
אני נזרק אל תוך מבוך כמו עכבר מבועת, מתוסכל ומלוכלך,
שמשאיר אחרי עצמו עקבות של זבל, והמון צלקות.
אני לא מצליח להזיז את עצמי למצב של עשייה והתקדמות, והכשלון
כל כך כואב.
אחרי כל כך הרבה מאמץ, כל מה שנשאר רק מתסכל.
לא רוצה להיות פה יותר, והבועה שלי עבה מדי כדי לברוח.
אני נכשל בכל מה שאני עושה, וכל מה שאני עושה, מכשל את מה שאני
מנסה לעשות,
ולא מצליח...
הו אלוהים, מדוע בראת אותי כה תמים? כה שברירי וכה חולמני?
הייתי שמח להאשים אותך במאה ואחת דרכים... יש טעם?
הכל באשמתי ונמאס לי לשמוע את זה כבר...
נמאס לי להודות בזה כבר...
אני באמת צריך את הצעד הזה? מה הוא ייתן לי בכלל?
והאם מה שאני עושה נחשב צעד קדימה? או צעד אחורה?!
נמאס לי לדעת... נמאס לי לנסות להבין... לנסות לדעת.
|