אני הולכת ברחוב מוזר... יש קטעים בו שתמיד מלאים באנשים,
וקטעים שריקים כמעט לגמרי... זה רחוב ארוך... מאוד ונראה כאילו
האנשים בו לא מתקדמים לשום מקום למרות שהם מתחלפים והולכים...
ונעים כמו בכל רחוב רגיל... זה קצת מזכיר לי את האטומים האלה
שלא יכולים להיות בין רמות, אז הם נמצאים תמיד ברמות מסוימות,
אותו דבר הרחוב הזה כאילו מחולק לרמות שהן מלאות באנשים
ובין-רמות שאין בהן אנשים.
מה שגורם לי לחשוב 'אז למה לעזאזל אני עוברת בין הרמות?' אני
יודעת שזה טפשי לחשוב ככה כי בעצם אין רמות ואנשים הם לא
אלקטרונים שנעים בין רמות וכל מיני...
יש פה המון אנשים מאוד מוזרים... כאלה wierdoes, כאלה טיפוסים
צבעוניים... זה למה שווה לחיות בעיר גדולה, עיר כמו תל אביב
למשל.
אבן קטנה צצה לפני, בעטתי בה לאורך כמה מטרים, כרגיל, אני
אמורה ללכת לפגוש חברה בבית קפה... הפגישה השבועית שלנו בערך;
כמעט כל שבוע אנחנו נפגשות והיא שוב תספר לי על הצרות שלה עם
כל הסטוצים וכל הגברים בחיים שלה, שהיו לה, שיש לה, שהיא
מתכננת עליהם... ואני אשב שם חצי מזועזעת, חצי מתחלחלת, חצי
מסמיקה... לא מבינה איך זה שגברים כל כך אוהבים שרמוטות ונשים
שהיו עם כל כך הרבה גברים לפניהם, איך זה שלא אכפת להם לבוא
לסתם מישהי לעשות סקס וללכת בלי לחשוב מה הם השאירו ממנה ומה
קרה לה...  ואיך לעזאזל היא משלימה עם זה, משתפת פעולה
ונהנית... היא לא מרגישה ריקנית? לא חסר לה משהו? לא נמאס לה
שכל העולם מתייחס אליה בתור אובייקט?!
כמה חלונות ראווה מבריקים! אני כל כך אוהבת להסתכל בהם; לעצור
ופשוט להציץ... כמו ילדה קטנה, אני זוכרת שפעם אנטואן דה סנט
אכזופרי אמר בנסיך הקטן שרק הילדים מבינים בעצם את העולם ובגלל
זה הם תמיד יהיו היחידים עם האף צמוד לחלון הרכבת או באוטובוס
או חלונות ראווה וכאלה כי הם לא מבינים למה צריך לעבור הלאה על
נופים כאלה ולמה צריך לעזוב מקום שעוד בכלל לא היינו בו...
היא תמיד אמרה לי שאני סתם מתנהגת כמו ילדה קטנה, אני צריכה
להתבגר, להפסיק להיות תקועה בבועה שלי כי האנשים פה לא תמימים
אז שאני אפסיק להיות תמימה ואצטרף לאנושות השפויה...
מי אמר בכלל שאני רוצה להיות שפויה במקום שמתנהג בצורה הכי לא
שפויה, הכי צבועה ומגעילה. לא רוצה להתחבר ליצורים האלה, לא
רוצה לדבר איתם, לא רוצה לעשות סקס איתם... אני מרגישה כל כך
מנוכרת בעולם הזה, כל כך לבד... וכל זה רק כי אני לא מבינה
אותם...

החלטנו להיפגש הפעם בארומה. זנחתי את האבן המסכנה שגלגלתי
לאורך כל הרחוב ועמדתי מול הכניסה, מביטה על השלט הגדול
והאדום, מציצה פנימה בחלון הראווה הגדול, יש שם כמו בר כזה,
דלפק שעשוי מעוד חלון ראווה קטן ובו יש המון עוגות ומאחורי הבר
הזה עומדות שתי מלצריות, אחת מהן מאחורי קופה. עוד שני מלצרים
מסתובבים בין השולחנות, לאחד מהם מגש עמוס בכוסות קפה ופרוסות
עוגה והשני לוקח הזמנה משולחן שלא הצלחתי לראות בגלל הדלפק הזה
של העוגות...
הנה היא, דנה, יושבת לה בשולחן באמצע המקום, למה לא? עם חולצה
שחושפת לא מעט וגם הג'ינס לא כזה צנוע, בוא נאמר... יושבת
ומשחקת בידיה במקל סוכר, פותחת אותו ומתחילה למצוץ משם את
הסוכר.
נכנסתי לבית הקפה, חייכתי לעברה ואמרתי בשקט "היי, דנה, מה
שלומך?"
- היי, אור, הכל טוב, מה איתך?
התיישבתי בכיסא לידה והתחלנו לדבר. היא סיפרה לי על עוד איזה
שני גברים בנוסף לשניים שכבר היו לה השבוע, שהיה איתם איזה
סיפור וזה... ואז היא אמרה שבדרך לפה פגשה מישהו ממש חתיך והיא
חושבת שהיא מאוהבת. איך לעזאזל את יכולה להתאהב בבנאדם רק בגלל
שהוא חתיך?! היא בטח בכלל לא יודעת מה זאת אהבה... כולה נערה
מבולבלת בת 17! זה לא שהיא מבינה יותר מדי מהחיים שלה, אבל מה
שכן זה שהיא מבינה טוב מאוד בבנים ואיך לגרום להם לעשות למענה
כל דבר. הם כמו הכלבלבים שלה. יש לה ראש של גבר בכל מה שנוגע
לגברים; היא רוצה סקס - היא תשיג אותו. ורק על זה היא חושבת.
אחרי שתי כוסות קפה אמרתי לה שאני צריכה להתחיל לזוז כי... -
בלבלתי לה בשכל על משהו שאני צריכה לעשות... לא יכולתי לשבת שם
יותר ולהקשיב לה מספרת לי על כמה שהיא פשוט זולה וזה דוחה. זה
נוראי! פעם היא הייתה כמוני; תמימה, ילדה, בחיים לא חשבה על
דברים כאלה... לא היית מתאר לעצמך שזה מה שיהיה ממנה...

שוב רחוב, הפעם יש המון אנשים וכולם הולכים נורא מהר, הם
עסוקים, הם רועשים, צועקים, בוכים, מדברים, צוחקים... טיפוסים
מכל מיני מינים וצורות... אני מגחכת לעצמי בלב... 'אנשים, חחח
איזו מין המצאה עלובה ומשעשעת... ' אני מדברת כאילו אני איזו
חייזרית או איזו יצורה אחרת שבאה מאיזה עולם מקביל, משהו גדול
ונעלה יותר מאנשים... פיה, או מכשפה...  
נעלמו לי האנשים פתאום! איפה כולם? אולי בגלל שהתחיל להחשיך
וכולם מיהרו לבתים שלהם... רק אני עדיין באותו רחוב ארוך,
הולכת נורא לאט ומהרהרת לעצמי... פתאום תמונתה של דנה המתלהבת
עדיין מאיזה יזיז חדש שלה צפה לי מול הפרצוף, לא יכולתי שלא
להתעצבן על זה. עם כל כמה שאני אוהבת אותה, ואני באמת אוהבת
אותה, אני לא יכולה יותר לשמוע על כמה שהיא זולה... אני לא
יכולה עם זה יותר... זה כל כך עצוב לי לשמוע שהיא כל כך זנותית
פתאום אחרי שכל החיים כמעט בילינו יחד... ואם בילינו יחד כמעט
כל החיים איך זה שאני לא יצאתי כזאת? מצאתי עוד אבן והמשכתי
לגלגל אותה במורד הרחוב.
חבורה קולנית ומצחקקת של ברנשים, נראה לי בגילי, התחילה ללכת
מאחוריי. 'אוי, נו, בטח עוד חבורת אידיוטים...' התחלתי לשמוע
בראש את השיר the world is not enough של garbage, זה מה
שמצחיק אצלי... אני יכולה לשמוע שוב שירים בראש אם שמעתי אותם
קודם והקשבתי להם ממש טוב או סתם אהבתי אותם ושמעתי כמה פעמים.
זה ממש כיף, זה יכול להעסיק אותך לפעמים.
שמעתי את החבורה הזאת מתקרבת אליי, אחד מהם שרק לי. התחלחלתי.
מה אני, כלב שלהם? אם הוא ישרוק לי אז אני אפנה אליו? זה מה
שהוא חושב, אני אבוא אליו כי הוא שרק לי? מה לעזאזל הוא חושב
כשהוא שורק לבחורות?!
- מה אתה עושה? למה אתה שורק לה מה היא, דייב?  
פתאום הופיע מאחורי בחור בערך בגילי ואמר לי:
- אני מצטער, הוא תמיד בא בגישה שבנות הן כלבות... דייב זה
הכלב שלו ותמיד כשהוא רואה בחורה יפה... קחי את זה בתור
מחמאה.
הבחור השני מאחוריו התחיל להסמיק ושאר החבורה ממש צחקקו שם...
זה לא היה כזה מצחיק... לא הבנתי.
- אני שי, איך קוראים לך?
- אור...
עניתי בהיסוס... הכל נראה לי פה כל כך מוזר, מה פתאום הוא
מתחיל לדבר איתי? ומגן עליי? הוא מתחיל איתי? אה?! מה הולך
פה?!
- אה, אור, אני שוב מצטער...
- להתראות...
- להתראות!
ענו לי הוא וכל שאר החבורה, חוץ מהראשון שניסה להמשיך הלאה בלי
לשים עליי.

"אני אמורה לפגוש היום את דנה בספריה בחמש לעשות עבודה ואז
אנחנו אמורות ללכת אליה הביתה לארוחת ערב, אז אני אצא בערך
בארבע וחצי, טוב?"
צעקתי לאמא מהמטבח, יצאתי להכין לי סנדוויץ'. אני כל היום
למדתי, אני עדיין לומדת, נמאס לי כבר ללמוד... אני מתה
מעייפות, ואין לי כוח לזוז ורק חסר לה לדנה שהיא תתחיל עם כל
הסקס שלה על הראש שלי.
חזרתי לכיסא שלי ליד המחשב והתיישבתי עם הרגליים על הכיסא,
כרגיל, חמים פה ונעים ואין לי כוח לעשות כלום... אני רוצה
לישון... זהו, כן, לישון זה פתרון טוב. נשענתי אחורה, זהו, הנה
כאב הראש התחיל. אני מסתכלת על השעון - ארבע וחצי. טוב, צריך
לקום, להתלבש, להתחיל לזוז... בעצם למה?! זין, אני אלך ככה עם
הגופיה והג'ינס הכי זרוקים שלי, מה שעלי, ומי שרע לו שלא
יסתכל! קמתי מהמחשב, סגרתי אותו, לקחתי את המפתחות שלי ואת
הפלאפון ויצאתי מהבית.
רחוב, אין הרבה אנשים; כולם בבית, חזרו מהעבודה ומבית סבל,
נחים, אוכלים, ולא מתרוצצים בגלל עבודות קרצייתיות מבית סבל.
יש מישהו בגילי שהולך מלפניי ואני לא מצליחה לזהות מי הוא
למרות שהוא נראה לי מוכר... הרצתי את כל הפרצופים והשמות של
הבנים בגילי מול העיניים ולא הצלחתי לזהות עדיין. הוא נכנס גם
לספריה אבל לא היה לי זמן לברר מי זה. מיהרתי לדנה.
- דנה, מה את עושה?
- מחפשת חומר על נפוליאון בשבילך כי אני לא זוכרת מה צריך
לעשות, קיוויתי שתביאי את הדרישות לעבודה... הבאת נכון...?
- ברור שהבאתי, מה אני, את?
היא הזעיפה פנים - לא מצחיק!
- דווקא קצת...
- חה! חה!
- טוב קיצר, תודה שחיפשת בשבילי... אממ, טוב, תראי, יש המון מה
לעשות אז בואי נתחיל.
- אין בעד מה... טוב... אממ... מה צריך?
- תנסי לכתוב את המבוא ושאלת הנושא... אני הולכת להביא איזה
ספר...
- תיזהרי לא ללכת לאיבוד...
- חה חה חה... ב-איייי...
- ביי...
הלכתי לאגף של ספרי הביולוגיה וחיפשתי שם את הספר שהיינו
צריכות... אפילו בלי לזכור את השם שלו... אז כשהבנתי שאני לא
זוכרת אותו הלכתי לברר אצל הספרנית. בעמדת הספרנית, שעמדה
וכמובן דיברה בטלפון עם חברה שלה כרגיל לספרניות, הוא עמד,
ההוא מאתמול, זה ששרק לי, זה שהלך ממול, הוא היה ממש נבוך
כשראה אותי. אמרתי לו "שלום." והוא הנהן, אחרי שתי דקות בערך
שחיכינו שם הוא אמר "אני מצטער על אתמול, שי צדק, לא הייתי
צריך להתנהג ככה... סליחה..." צחקקתי והוא היה בשוק, הוא ממש
נעלב.
- אני מצטערת, אני לא התכוונתי להעליב, זה בסדר, אני סולחת לך.
נחמד מצדך לבוא ולהגיד את זה...
- קוראים לי גל.
- אני אור.
- אממ... מה את עושה פה?
- עבודה בביולוגיה. ואתה?
- במדעי החברה.
- באמת? מחקר?
- כן.
- על מה?
- על השפעת החברה על האופי של האדם...
- חח, ממש דוקטורט. גם אני עושה במדעי החברה.
- וואללה? על?
- על נפוליאון.
- נחמד...
- יפ.
שקט.
- מה את עושה בערב?
- כנראה את העבודה. למה?
- רוצה לפנות לך שעה, שתיים ולצאת לאן שהוא?
- אממ, זה יכול להיות נחמד... נראה כבר... לאן חשבת?
- בית קפה?
- סבבה.
- אז בשמונה וחצי?
- טוב.
הספרנית בדיוק התפנתה אלינו והוא נתן לי לשאול ראשונה והלכתי.

- הלו?
- שלום.
- מי זאת? אור?
- כן, מה שלומך, גל?
- טוב... קרה משהו? את נשמעת לא טוב.
- אני לא מרגישה טוב.
שקט...
- גל, חשבת פעם מה יקרה כשכל זה ייגמר?
- מה זאת אומרת?
- זאת אומרת כשניפרד...
- ניפרד?
- גל, אל תשחק אותה. אף מערכת יחסים לא מחזיקה לנצח!
- מה פתאום, מי אמר לך את זה?
- אני יודעת, אני עוד צעירה מכדי להתחתן או להיות כבר עם
הבנאדם שאיתו אני אתחתן.
- וזה אומר שצריך להיפרד?
- לא...
- תשמעי, אם את לא רוצה, סבבה, לא צריך.
- אתה כבר מוותר?
- כן.
- למה?
- כי את כבר ויתרת מזמן!
- באמת?
- כן.
- מי אמר?
- את!
- באמת?
- אוף! אור, אין לי כוח לשטויות האלה...
- אז זהו?
- לא... אני לא רוצה שיהיה זהו...
- אבל אמרת שויתרת.
- לא אמרתי!
- אמרת!
- טוב, השיחה הזאת מתחילה להיות מאוסה, אור. אני הולך, אני
אוהב אותך, אור. את יודעת את זה... אל תעשי שטויות!
- כן, טוב. גל, מה שתגיד.
- אור?
- מה?!
- מה קרה לך? זה לא זה, נכון?
- נכון...
- אני מרגיש את העצב שלך מפה...
- מצטערת...
ניתקתי.

לא ראיתי את גל מאז, מסכן, הוא בטח לא הבין מה קרה ולמה. לא
נורא, זה הכי טוב לשנינו... הוקל לי, אבל אני ממש עצובה בזמן
האחרון בגללו כי הוא חסר לי. היום ראיתי אותו, זה היה כל כך
עצוב, הבטחתי שאני אתקשר אליו הערב. אוף. לא יודעת מה לעשות...
האהבה מפחידה אותי, הלחץ שבלהיות ביחד, התלותיות הזאת, הזמן
הזה, אני תמיד מרגישה נבחנת גם אם זה לא נכון. נראה מה יהיה,
אולי אני אנסה להיות קצת נורמלית מפעם לפעם... ואולי אני
אצליח... סך הכל, אני עוד נשמה אבודה בעולם הזה ויש עוד הרבה
כמוני וכולם מצליחים לחיות טוב...