לפעמים אני שואלת את עצמי אם טוב לך שם למעלה.

אני מניחה שאתה במקום ממש טוב, או ממש רע. לא הגיוני ששמו אותך
באמצע. אתה תמיד היית "ממש".

החתול הזה שם על הגג מהפח ממש מזכיר לי אותך, נוחת תמיד על
ארבע, יודע מה הולך להיות הצעד הבא שלו, לא מחכה לכלום, לא ממש
פוחד ממשהו, ולא מצפה שמה שהוא מחפש יבוא אליו. ממש אתה.

הגדר הזו שאני יושבת עליה היא המקום שאני הכי אוהבת לחשוב בו,
הירוק החלוד הזה מזכיר לי אותך בדרך משונה כלשהי, אולי בגלל
העניים שהיו לך. והעץ הרקוב הזה לא מזכיר לי כלום, אולי בגלל
זה אני אוהבת אותו כול כך. אני זוכרת את היום ההוא שיצאת
מהמקלחת ורבנו ואמרת שנמאס לך ממני וזרקת עלי את המזוודה עם
כול הבגדים שלך ואמרת שאני אחליט עכשיו מה לעשות. אז לקחתי את
הבגדים שלך ועברתי לגור מתחת לגדר. לרגע לא הבנת מה אני עושה,
אבל כשיצאת מהבית לחפש אותי לבוש בשמלת החתונה שלי זה היה ממש
נחמד.

פעם אחת אמרת לי שאני ממש ילדה קטנה, מתנהגת כמו נערה ולא כמו
אישה, עם כול השיגעונות שכרוכים בזה, מריבות אין סופיות,
רגשנות מוגברת, רגעים לבד תחת עץ בגינה, דרישה עצומה של
פרטיות, אבל הכי לא יכולת לסבול את השיחות שלי עם חתולי
השכונה- שהיו מתנהלות לעיתים תכופות מאוד. לא הבנתי למה זה
מפריע לך, אני מספרת להם על הצרות שלי, הם מספרים לי על שלהם,
וטוב לנו ככה, אני חושבת שאם הייתי מוצאת לו גם חתול לדבר אתו
הוא היה נירגע, אני חושבת שהוא קצת קינא בי שאני מסוגלת לדבר
עם החתולים ככה בחופשיות, או שאולי הוא קינא בחתולים, על שיכלו
לדבר באותה דרך איתי.

הם מקשיבים טובים החתולים, והם אומרים משהו רק כשממש כואב להם.
פעם אחת חתול רחוב סיפר לי שבזמן שהוא ישן בתוך אוטו ישן, שכבר
לא זז שנים, עבר זקן אחד עם כלב. הוא העיף בחתול מבט אחד וחייך
באכזריות, החתול לא ייחס לכך משמעות רבה כי הוא היה רגיל כבר
ליחס כזה מבני אדם. כעבור כמה שעות, כך סיפר לי החתול, עברה
משאית גדולה עם מנוף- כזאת שרואים אחרי תאונות, ונעצרה ליד
האוטו. האוטו-בית של החתול. החתול קפץ משם בבהלה. משאיר אחריו
זיכרונות רבים הוא צפה באוטו שלו מתרחק לאיטו על מכונה אכזרית
חסרת רגשות. הוא בכה דמעות שלא ראיתי אבל יכולתי להרגיש.

עמוק בפנים הייתי רוצה להיות חתול, כזה שלא תלוי באף אחד, לא
צריך להיות נחמד, להתחנף,

לדבר עם אנשים רק מתוך נימוס, ולא לעשות דברים שלא מתחשק באותו
רגע, פשוט לחיות כדי לשרוד, או להפך.

שמתי לב שמאז שהלכת למעלה החתולים כמעט ולא מבקרים, וחתול חדש
הגיע לפה, לפני שבועיים ראיתי אותו- חתול גדול שאתה בטח היית
אוהב, גדול ושחור. היו לו עיניים יפות בצבע ירוק חלוד, ממש
יפות. אנשים שואלים עליך המון, בעיתון שהיית כותב בו משאירים
הודעת בסגנון "לאן נעלם האיש שהיה כותב על כמה שהעולם מדרדר"
או " מה קרה לכתב האשכנזי שהיה מפרסם את דעתו באופן ממש מיוחד
וחסר רגישות"... אני מחייכת כשאני קוראת את המודעות האלה. רק
ככה אתה מבין באיזה מהירות אנשים מסווגים אותך, ומשייכים אותך
למקום מסוים- ימין, שמאל, ספרדי, אשכנזי חילוני, דתי, והכול
מתוך מספר שולי של מאמרים שלא דוברו אף לא במילה אחת על דתות,
דעות פוליטיות, גזעניות, ואמונות.

אני שמחה שחתולים הם לא כאלה. אין להם דעות כמעט, אין להם זמן
לבחור עמדה, הם עסוקים מידי בלפתור את הבעיות שלהם, את הבעיות
האמיתיות שלהם. הם עסוקים בלמצוא אוכל, מקום לישון בו, חלקם
צריך לדאוג גם לצאצאים, ולא תמיד או שמה נאמר, כמעט תמיד אין
די אוכל לכול המשפחה, הם עסוקים בבריחה למטרת הישרדות, ולעולם
לא תמצא שני חתולים זרים אוכלים מאותה הצלחת, כך הם מסדרים את
חייהם, הם לא רוצים להיות חייבים כלום לאיש.

החתול החדש הולך לבד, והוא הולך במין גאווה, כזו של בני אדם,
לא כזו של חתולים. גאווה כזו שהייתה ניכרת גם בך בזמן שהיית
מרוצה ממשהו שעשית.

הלכתי אחרי החתול הזה, הוא התיישב על הספסל שלנו. ליד צריף
הסוסים. והחל לילל, יללות חרישיות כאלה, כאילו מכוונות לאוזן
מסוימת מאוד. הסתלקתי, לא רציתי להפריע לו. מבטיחה לעצמי שאנסה
לשוחח אתו יום אחד.

יום לאחר מכן הוא עמד ליד דלת ביתי, הוא חיכה שם כול הלילה לפי
העייפות שניכרה על פניו והרעב שהוא הראה באופן מוקצן ביותר.
אחרי חמש דקות בערך של ניסיון לפתח שיחה התייאשתי וחזרתי לדירה
שלי, החתול הזה עם כמה שהוא גדול, לא יודע דבר וחצי דבר על
החיים כחתול, ברור מאוד שהוא אינו יודע למצוא את מזונו, מקום
ללון בו, וניכר בו שאינו יודע את שפת החתולים. כששוב ירדתי
אליו הוא כבר לא היה שם, יצאתי לרחוב לחפש אותו.

ושם מצאתי אותו. מת תחת העץ שלי, ליד הגדר שלנו, על הדשא הצמא
שלך, בדיוק היכן שאתה קבור.

אולי הוא ניסה לומר לי משהו החתול.

חבל שהוא לא ידע את שפת החתולים, מסתבר שאף פעם לא הבנתי
חתולים ממש טוב.