בדיוק התיישבתי לכתוב קטע חדש בבלוג שלי. הטלפון מצלצל.
זה מקס, לא משהו מיוחד.
"היה מכות, אריק נדקר" הוא אומר לי פתאום, כבדרך אגב "צריך
לבקר אותו בבית החולים".
אני זורקת את השפופרת. לא מאמינה לו, לא רוצה להאמין לו. הוא
משקר, הרי אריק חסין מכל. אבל, הדמעות מאמינות.
אני מתקשרת לטל, מייצבת את הקול שלי, "הוא נדקר" אני פולטת,
ושוב פורצת בבכי.
בבית החולים, קר. הנה האחות, היא אומרת לנו להכנס אחד אחד. רעד
עובר דרכי, הפעם לא מהקור.
אני פוחדת להכנס. הרי אנחנו לא מדברים.
הנה הוא. הוא שוכב שם, מחובר לכל מיני מכשירים מצפצפים. "שלום"
הוא אומר. אני לא יכולה לדבר. הרי אם אני אדבר, כל מה שאוכל
להגיד, זה- עד כמה אני אוהבת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.