מול המסך - אני זה אני
או רק דימוי שנבחר על-ידי?
אז יש כאלה ויש כאלה
אך לכולם המקלדת היא נשק
והמילים...
כקליעים!
אתן מנסים לפגוע כבחץ
במטרה נייחת המתרוצצת בצ'ט.
מסננים מילים מקדימות,
עוברים למילים חדות
שאל לבה חודרות
ובעבור מי כל זאת?
אז נהנים מריגושים
מעצם הכיבושים
ועוברים לריגושים
מעצם הזיונים
עם עוד ניצודה
שבגלישה נלכדה.
ועם הבשר הלכוד
בסופו של בילוי
נייחל לאנחה
שתגרור מחמאה:
"וואו, את באמת שווה,
את זיון בן-זונה"
והיא תביט ותחשוב בלבה:
"זה מה שהייתי? יא בן-זונה!"
הסצנריו הנ"ל - ביסודו בוטה, היה
כדי להביאכם אל המסקנה
שאין לעשות זאת רק לשם התאווה -
תאוות בשרים בין בשרו לבשרה,
לא בשביל רגע סוחף של איחוד גופות
אלא יש צורך בשיתוף הלבבות!
ואם המרדף הוא אחר האהבה
גם נתייחס למטרה לא כאל חיה
אלא כאל מישהי מיוחדת
שיכלה להיות "החוקית" בסיטואציה אחרת.
אבל כאן שאלה אחרת נשאלת -
האם החיפוש המטורף אחר אהבה מרגשת
יסתיים באותה מיוחדת
או שיגיע היום וגם היא תהיה נבגדת?
האם יש סוף דרך לבוגדים
שאחרי הכיבוש מרחרחים כמו כלבים
כי הריגוש וההנאה להם כסמים
שאין בפניהם בכלל מחסומים?!
21/02/02 © |
