שלושה ימים אחרי שחברה שלי התגייסה לצבא, היא ירתה בעוזי.
עוזי היה האפסנאי של הבסיס. אורית טענה שהוא שלח אליה מבטים
סקסיסטים, לכן הכניסה מחסנית לנשק ודפקה בו צרור. לא היה לו
שום סיכוי, התמוטט על הרצפה, בקילוחים היסטרים, איבד ליטרים של
דם ונפח את נשמתו.  אורית סיפרה לי במבוכה שכאשר הפשיטו אותו
בנסיון להחיותו, דווקא שמה לב שהיא די נמשכת אליו. לקחו אותה
לחקירת מצ"ח ושם היא הודתה בפשטות שלא התכוונה להרוג אותו. הרי
בחיים לא החזיקה נשק, אפילו לא צפתה בסירטי אלימות או מלחמה
ולא הבינה את משמעות הכלי הרצחני שיש לה ביד. זאת אומרת
שאנסטינקטיבית, בתנאים נורמלים הייתה מסתפקת בלזרוק עליו נעל
או משהו, אבל מאחר והנשק היה זמין כל כך, היא הכניסה מחסנית
דרכה ושחררה נקירה באוטומאט.
אני נשבע לכם ומתחייב על כך שאורית הנה הבחורה הכי יפה, תמימה
וטהורה שראיתם בימי חייכם. קונצנזוס של קסם חיצוני המשקף
פנימיות נדירה. אפילו החוקרים המנייאקים של משטרה צבאית,  ניסו
להחתים אותה על גירסה מסולפת שתיטיב איתה, כאילו בסך הכל פלטה
צרור. אז הייתה מואשמת באשמת גרימת מוות ברשלנות שיכלה להסתכם
במאסר על תנאי. אבל אורית התעקשה לדייק באמת. לא מתוך טמטום,
אלא מתוך טוהר שהוא בלתי נתפס אל תתאמצו להבינו.
בסוף, לא הייתה לשופט ברירה. אורית הודתה בסעיפי האישום והוא
נתן לה שמונה שנות מאסר בפועל, שזה העונש המינימלי המותר על
רצח בכוונה תחילה.
ביקרתי את אורית בכלא ונראתה  שבורה ומרוסקת. מיקמו אותה בתא
של קרימנליות אמיתיות. כל הלילה תקעו נודים ועישנו גראס. אורית
בחיים לא נגעה בסיגריות אפילו. היא ניסתה להיות לא ביישנית
ולהעיר להן, אבל הן פיצצו אותה במכות, כמו חיות.
אורית הגיעה לחדר של הביקורים עם אזיקים על הרגליים, כי ככה
היה הנוהל בחודשיים הראשונים, מעין טירונות של אסירים שלאט לאט
מיטיבים איתם. אבל בכל זאת  נראתה יפייפיה.
נישקתי אותה והעברתי לה בפה פתק. תמיד ראיתי שעושים את זה
בסרטים והייתי חייב לעשות את זה גם כן פעם. כתבתי שאני אוהב
אותה כפי שלא אהבתי מעולם ושאוהב אותה לעד כפי שלא אוהב לעולם
ובכל זאת אני רוצה שנפרד, כי מפעם בי הצורך להכיר מישהי, לשאת
אותה לאישה ולגדל ילד ולא אוכל לחכות לה שמונה שנים, שזה המון
זמן.
אורית בכתה ונפרדה ממני ב:"ביי אהוב שלי, לעד אוהב אותך, גם
כן".
אחרי שבועיים סגן הרמטכ"ל חנן אותה.  רציתי לחזור אליה אבל היא
אמרה שלמרות שאוהבת אותי ותאהב אותי לעד, למעשה בגדתי באמון
שלה. כי נטשתי אותה בצרתה. מהטעם הזה תדבק בהחלטתה הרציונלית,
להמשיך את חייה הלאה חרף נטייתה האמוציונלית לחזור לחיקי.
"מצטערת", אמרה בבכי, מחתה את הדמעות שהציפו את עיני השקד
המדהימות שלה, חיבקה אותי חיבוק אחרון שיותר מכל סימן קץ
והלכה,
ישר לבית של סגן הרמטכ"ל.
כאילו שלא הייתי חונן אותה בעצמי, אם הייתה לי סמכות.