אני חוזר שוב לדירה, שם מוזיקה שקטה, כדי שאני אוכל לשמוע את
עצמי היטב. את מה שנשאר, את סך האנרגיות השליליות שבפנים.
זה מה שאני מצליח לשמוע היום - רק את עצמי, רק בכי חרישי כזה
שלא מובן לי אף פעם. בטח יש לתופעה הזו איזה שם בפסיכולוגיה
שמסתיים ב"סיה" או "וס" או "ניה". בטח מחר ב 10 בבוקר כמה
סטודנטים ילמדו על זה, כמה שזה נדיר, יחשבו שזה מוזר, וזה מקרה
של אחד למליון, ולא יבינו אף פעם שלהוא עם המשקפיים שהם אומרים
לו 'שלום' בכניסה לבית הסטודנט יש את זה.
כאילו שאכפת לי, כי מה אני יכול כבר לשמוע? רק את עצמי, וגם זה
בקושי.
אני מכבה את המוזיקה, ולוקח את הגיטרה. הגיטרה שלי היא עכשיו
קצת כמוני - חסר לה מיתר. לא משנה כמה ינסו לכוון אותה -
צלילים שלמים היא לעולם לא תפיק. אולי בגלל זה אני משאיר אותה
ככה כבר כמה שבועות. כדי שיהיה מישהו כמוני, משהו כמוני -
שיוכל להבין אותי. אבל היא בסוף תכוון עם מיתר שאחבר לה. ואני?
מי יודע מה יקרה איתי? לא יודע איפה יש מיתרים חדשים, ובינתיים
מזייף כל דבר.
חמש דקות אחרי ואני מרגיש הרגשת דקירה משונה בעיניים. הדמעות.
הם כואבות לי. כי ככה זה - כשמספיק קר בפנים ויש דמעות - הם
הופכות לברד שכבר יותר קשה להוציא מהעין.

עכשיו ערפל בחוץ. איזה כיף, אני יכול לטייל בחוץ ואנשים יראו
אותי כמו שאני.
צללית.