החיים מביאים אותי לתהייה נורא פשוטה, שכל אחד שאל את עצמו
לפחות פעם בחייו - מהי אהבה?

יש שיגידו שזה רגש שאי אפשר לתאר, ויש שיגידו שזה רגש
אגואיסטי, ויש שיגידו שהוא רגש שיכול לגרום לכעס ובכי וזו
מהותו שממחישה את כוחו, ויש שיגידו ההיפך, שאם הוא גרם לזאת,
אז איננו באמת.

יש את אריך פרום שניסה להגדיר, ע"פ פסיכולוגים שניסו להגדיר,
ויש את אלו שיגידו שאהבה זה רגש חסר הגדרה.

לכל אחד יש משהו אחר בראש, תפיסה שונה של מילה אחת, עם 4
אותיות והרבה יותר פירושים.

איך הפך הרגש הכל כך בסיסי, משכר ועילאי הזה למשהו שכל כך קשה
להגדיר?

אדם חביב בשם אבן שושן, ניסה לעשות זאת בצורה שטחית ברב המכר
שלו: "מילון", וענה על השאלה בתשובה הפשטנית למדי :
"חיבה עזה. רגש של משיכה גדולה או חשק למישהו או משהו". אבל
מצחיק איך הגדרה פשוטה נעשתה למציאות קשה.

גם אני הגדרתי אהבה בצורה פשטנית למדי - לפחות אהבה בין זוגות,
ואולי גם תמימה ומעוררת גיחוך, אבל באותה מידה הזדהות : האהבה
היא הרצון לחבק ולתת חיבוק.
מותר להיות פשוט, לא?

בגלל שנים של תהיות, התנסויות, והכי חשוב - אהבות, כמה מפתיע,
אנחנו מקבלים מהעולם החיצוני מושג שונה לגבי האהבה.

אנו מקבלים מושג על האהבה מחברים שמתארים לנו מה הם מרגישים
כשהם בתוך מערכת יחסים, ואנחנו מקבלים מושג מוגזם על אהבה
מסרטים שונים, ומספרים, ומסיפורים, שכל אחד לקח את משנהו
ושכלל, והקצין, והגזים, ובמקרים נורא נדירים - פישט נורא.

יש לזה הצדקה מסוימת, עדיף לרשום דברים בהגזמה וקיצוניות,
ושיהיו כמה שפחות מובנים. זה מוכר יותר, זה מעורר הערצה, וכמו
במקרה של המלך העירום, אף אחד לא מבין, או בעצם - כולם רוצים
להאמין ומקווים שכך יהיה - לא מציאותי, כולם מתפעלים והכל
בסדר.

למראית עין, כמובן.

וכשכבר מרגישים את האהבה, העילאית הזאת, אבל עם זאת - גם
בסיסית, מתבלבלים. או מטילים ספק ועוזבים בכאב, ובמקרים
מסוימים - הולכים איתה עד הסוף.

אהבה כרוכה בהשוואות. סליחה, ראיית האהבה כרוכה בהשוואות.
לעולם החיצון, ההוא מהפיסקה הקודמת. וכשהאהבה לא מתאימה לאחת
מההגדרות שהכנסנו לעצמנו לראש - למשל, שצריכים להיות פרפרים
בבטן, ודפיקות בלב, אז זו לא יכולה להיות אהבה, כי בסרט אמרו
כך, והחברה אמרה שהוא הרגיש כך ואחרת.

אהבה היא אינדיבידואלית. נכון, יש הפרדה צודקת בין אהבות שונות
- אהבת הורים, אהבת בני זוג, אהבת אלוהים וכו'. אבל בכל מה
שקשור לאהבה שאני מדבר עליה - היא אינדיבידואלית. אישית לגמרי.
[הנוסח כתוב בלשון זכר, אך פונה למין הנשי גם, כי לא נעים, אתם
יודעים] כשבחור יתאהב בבחורה, ואח"כ בעוד אחת, זה יהיה שונה.
לא שחור ולבן, לא שונה לגמרי, אבל בצורה שונה, אחרת. הפרפרים
בבטן שהוא הרגיש עם הראשונה, יהפכו לצרצרים עם השנייה, ופילים
עם השלישית, ונמלים עם האחד עשר. אישי, כאמור.

זה יכול להיות בהפרשים מזעריים, וזה יכול לבוא מהקצה לקצה, עד
שזה יטיל ספק בכוח ההתאהבות הקודמת.
ומה הנקודה שלי פה בעצם? שהאהבה צריכה להיות נטו אתם. אתם! לא
ממה ששמעתם שהבחורה עשתה לבחור, לא מה שראיתם, ולא מה שקראתם,
אין מקום להשוואות. תקוות, אבל לא השוואות. ברגע שאהבה תבוא
מכם, נטו, אז היא תהיה הכי אמיתית שיש, כי היא אתם.

אהבה זה רגש - ורגשות לא מודדים בחושים (מבטאים, אבל לא
מודדים, וזה נורא נורא שונה). עולם פנימי שכזה.
נכון, האינסטינקט הראשוני שלכם אומר שזה לאו דווקא נכון מה
שאני אומר - שאתם יודעים לעשות את ההפרדה, ואתם עושים דברים
נכון, ואף אחד לא משפיע עליכם. אני לא מאשים אתכם, זה כ"כ
בפנים שזה כבר חלק מכם. הוא כבר כ"כ תפוס שקשה להוציא, אבל
צריך לזהות קודם, לפני שמקלפים. וקטע הזיהוי הוא הקטע הקשה.
בעיקר כי זה שינוי לא קטן, והבנה אחרת של דברים, סטיגמות
ועובדות קדומות או שאובות.