בסרטים זה נראה קצת אחרת, גם בספרים זה הרבה יותר אופטימי,
תמיד מתחילים עם אלה עם הפרצוף העצוב. רואים אותם על ספסל,
מביטים לרצפה, ואומרים להם "למה אתה עצובה?" ואחרי שנתיים
מתחתנים, והכל התחיל בגלל העצוב הזה.
אבל אף אחד לא אוהב פרצוף עצוב. תחייך, הם יגידו לך, החיים
שמחים. כן, החיים שמחים, לא באפיזודה הזאת, לא בפרק הזה.
אף אחד לא אוהב אנשים דכאוניים, אף אחד לא אוהב אנשים
ממורמרים, תמיד נמאס מהם, מסתכלים עליהם ברחמים, בבוז. איזה
מסכנים הם, אבל הם מסכנים בזכות עצמם, זה רק הם עושים לעצמם את
זה. החיים שמחים.
כן, החיים שמחים, בזמן אחר, במקום אחר, בעיתוי אחר לגמרי.
יש אנשים שהחיים שלהם הכי שמחים כשהם דווקא ישנים.
אתם לא רואים אותם, הם תמיד ילכו אחריכם, הצל של עצמם, והם
ילכו מהר, ויעקפו אתכם מהר, ואתם לא תספיקו לראות אותם.
בשבילכם זו תהיה עוד רעמת תלתלים של בחורה בטח יפה, או שיער
קצר טיפוסי של גבר.
יש אנשים שהחיים שלהם היו הכי שמחים, אבל העבר מאחורה.
הם יבואו דווקא מולכם, ממש מולכם, לא הצל של עצמם, הם פשוט
הולכים עם ראש מורכן, חושבים על הימים ההם 247 , בוהים,
אפאטיים. והכי חשוב - עצובים.

אף אחד לא אוהב אנשים שמתייגים את עצמם כעצובים, שהולכים עם
'פרצוף של תשעה באב'. יש מספיק סיבות לשמוח, שמור על חיוך,
החיוך כבר יגרום לכולם לחבב אותך.
אבל זה כבר יותר מדי בשבילך להפעיל את השרירים האלה, שכבר אין
להם שום משמעות בשבילך, כי מאחורי החיוך,
מאחורי הצחוקים,
מאחורי המבטים השמחים,
והשטויות שלך,
וההומור,
יש בנאדם עצוב.
הוא לא יוצא החוצה כמעט אף פעם, אבל כולם רואים אותו.