יום אחד אתה קם בבוקר ואומר לעצמך "בוא נחפש עבודה", זה הסימן
הראשון לכך שאתה מובטל.
אח"כ אתה שוטף פנים ואוכל ארוחת בוקר תוך כדי צפייה בשקיעה. זה
סימן שני לזה שאתה מובטל.

בעסה, היום אתה כבר לא תחפש עבודה.

נו, אז חוזרים לישון.

בבוקר למחרת אתה מוציא כסף מהבנק, בשביל הנסיעות, איפשהו
בתדפיס רשום לך "חייל משוחרר", ואז נוחתת עליך העובדה השנייה
לא רק שאתה מובטל, מסתבר שפעם היית חייל. "מדינה חרא" אתה
מפטיר לעצמך, בלי אפילו להבין למה, אבל מחייך.

משהו בשורה הזו תמיד גורם לחייך.

אז חיפשת עבודה יום שלם, אז לא מצאת, אבל מחר יהיה יום חדש,
ובינתיים יש לילה, אז הולכים לראות איזה סרט עם החבר'ה, על
פופקורן, במבה וקובה עיראקי.

הדרך ארוכה. דקה וחצי נסיעה בדיוק (ממש איך שמתחיל הקטע עם ה
why you why you why you בשיר hey ya). בדרך ניצחת עוד שני
רכבים שניסו לשים את אותו שיר בפול ווליום.

נו, ברור שניצחת. אתה היחיד מבין השלושה שפתח חלונות.

נגמר הסרט, עוד לפניו - נגמר הקובה.
לסרט יש השפעות לוואי.

לא היית צריך להדגים את זריקת המערוך כמו שעשו בסרט עם מוצ'אקה
לכיוון הכניסה למטבח. למה דווקא לשם, לעזאזל?!
טוב, אז חבר אחד לא נראה במשך הימים הקרובים, הוא אמר שהוא
יהיה עם אבא שלו בבית חולים בזמן הקרוב.

הוא הדגיש שרצוי שלא תבקר.

גם לא בבית חולים.

לפחות גיליתי שחוש הכיוון שלי והזריקה שלי ממש טובים. על זיהוי
חשודים אני צריך לעבוד מעט יותר.