הפאר מסביב כלל לא השפיע עליו, גם לא המזון העשיר שהוגש
בכמויות בלתי מוגבלות. הוא עבר כאדיש מול דוכנים שהציעו חינם
מיני מטעמים משונים שהובאו מקצה העולם. אפילו את העובדה, שהיה
מופתע לראות דוכן של מאכלים יהודיים מסורתיים, הצליח הוא
להסתיר. רק מתוך סקרנות התקרב הוא לשולחן, לראות אילו מאכלים
יהודיים מוגשים.
הוא נעמד בפני השולחן, לוח עץ גדול ממדים, והתבונן במאות
הקערות שניצבו עליו. מאחורי השולחן התרוצץ צוות של עשרות טבחים
שעמלו למלא מחדש כל קערה שהתחילה להתרוקן. מגוון המאכלים היה
עצום, אפילו הוא שהכיר עדות רבות בעם ישראל התקשה לזהות חלק
גדול מהמאכלים. משועשע קמעה, התבונן במשגיחי הכשרות שהתרוצצו
בין הטבחים, טרודים לעשות מלאכתם נאמנה. כמובן שכלל לא עלה
בדעתו לטעום מהמאכלים, אפילו אם הרב הגאון היה עומד בכבודו
ובעצמו ומשגיח על כשרות לא היה אוכל.
אמנם כמו יהודים רבים נוספים הלך הוא לסעודה, אבל הוא הלך רק
כדי לראות. הייתה זו הזדמנות חד פעמית לראות את כלי המקדש. כבר
שבעים שנה שהכלים גנוזים ואיש אינו זוכה לראות אותם.
זכר הוא את הימים ההם, הימים בהם הכהנים אחזו בכלים בבית
המקדש, האווירה המרוממת, תחושת הקדושה. אז עמד הוא בחוץ, בעזרת
הנשים, צופה מרחוק בכהנים האוחזים את כלי הזהב. כעת לאחר שבעים
שנה הוא יוכל לראות את הכלים מקרוב. הוא עדיין לא ידע אם מסוגל
יהיה לאחוז בכלים בעצמו, הרי רק הכהנים היו מורשים לגעת בהם,
וגם הם רק בבית המקדש ובטהרה. והיום? זה שבעים שנה שהמקדש חרב,
הכהנים מפוזרים בעולם וכבר לא ניתן לטהר איש. איך יוכל הוא,
שאינו כהן, לאחוז בכלים. איך יוכל הוא, ששנים כבר לא עבר טהרה,
לטמא את הכלים במגע ידיו.
מזווית העין ראה את המשגיח מציב מאכל בגוון זית בקצה השולחן.
"מה זה?" שאל, תמה למראה מאכל יהודי לא מוכר.
"מטבל זית", ענה המשגיח, "מאכל מקובל בקרב היהודים בסוריה".
המשגיח הרים את הקערה והושיט אותה לפנים, מאפשר לעומד מולו
לטבול פיסת לחם בקערה.
ידו הורמה לכיוון הקערה, נעצרה באוויר. "אני, אני לא מסוגל
לאכול כאן", אמר.
"למה, הכשרויות כאן מהדרין מן המהדרין".
"לא, זה לא זה..."מלמל האיש, משפיל את פניו. "אני לא מסוגל
לאכול בסעודה שחוגגים בה..."
המשגיח הפנה את מבטו הצידה במבוכה. "אה, כן", גמגם בשפה רפה,
"כמובן, אני מבין".
בימים הראשונים כשהסעודה רק החלה, איש לא חשב ללכת. היה רק
אחד, כמו שתמיד ישנו האחד, שהלך לסעוד. כשחזר מהסעודה, איש לא
היה מוכן להתפעל משלל הסיפורים שסיפר. אבל מאחורי הגב ניתן היה
לראות את העיניים הנדלקות: הפאר, השפע, ההדר והכלים. אוי
הכלים, כלים מכלים שונים...
הקול מאחוריו הפתיע אותו, למרות שקרא בקול נעים ומנומס. "האם
האדון מעוניין במשקה?"
הוא הביט במלצר העומד מולו ובידו מגש. המלצר, לבוש במדי מלכות,
עמד ניצב מולו ובעיניו מבט משועמם של אדם שכבר ימים רבים עושה
את אותה המלאכה. הנימה המנומסת אך משופשפת המורגלת להציע
ולהמתין עד שהעומד מולו יחכוך בדעתו הסביר.
"ברשותי מספר סוגי יין. הראשון צעיר, בן כשלושים שנה, הענבים
עצמם הובאו ממדינת הים ועובדו ביקבים המפורסמים של פודרוה.
היין השני כמדומני זקן מהאדון, גילו לפחות כמאה שנה..." המלצר
המשיך לפרט ולהלל את היינות שברשותו אך דעתו של השומע מזמן
נדדה לגביעים שעל המגש. הוא כלל לא התעניין בתכולתם של הגביעים
אלא בגביעים עצמם. ספק אם היה המלצר מודע שעל המגש שבידו ניצב
בין גביעי היין גביע זהב אחד שכבר ראה בעבר.
ברגע הראשון רצה לזרוק את המגש מידי המלצר, לזעוק ולבכות על
ההשפלה הנוראה. כלי הקודש, ששימשו בקדושה ובטהרה, משמשים כעת
בסעודת ערלים, סעודת ערלים שיכורים המתגלגלים סביב בקיאם,
סעודה בה חוגגים את החורבן. רק הידיעה של חוסר התוחלת של פעולה
זו עצרה בעדו מלבצעה.
כנראה שפניו הסגירו את שהתחולל בנפשו, כי המלצר הזדרז להצהיר
שהוא יהודי ושהיין היה תחת השגחה ואין בו כל חשש נסך, שהופרשו
ממנו מעשרות וש...
בעודו עומד דומם אל מול המלצר, מזועזע מכדי להגיב, ראה דמות
נוכרי מגיעה מאחור, מתנודדת בכבדות, מושיטה ידה לאחוז באחד
הגביעים הניצבים על המגש. הריח שנדף מהדמות לא השאיר כל מקום
לספק לגבי האופן בה אותה הדמות בילתה את זמנה מהבוקר ועד לרגע
זה. מבגדיו של אותה הדמות ניכר היה שמדובר בנוכרי שמוצאו ממדי,
תווי פניו העידו ללא כל ספק שבגופו אין כל דם יהודי.
הנוכרי אחז בגביע, דווקא בגביע הזהב, אוחז בו ביד גסה ומוריק
את תכולתו לפיו, אינו משגיח בכתמים שנוצרו מהיין הכהה שניגר על
בגדיו. כשגמר את תכולת הגביע ניגב את פניו בשרוול, שרוול שאולי
בתחילת היום התהדר בגוון לבן, אך כעת דומה היה למטלית שבידי
בעל בית המרזח.
רגע לפני שפנה משם השליך הנוכרי את הגביע כלאחר יד, בתנועה
מגושמת אחת, הצידה, למקום בו ריכזו את הפסולת.
היהודי זינק לאותו המקום, מרים את הגביע ומנקה אותו מהפסולת
שדבקה בו, אינו משגיח במבטים התמהים של הסובבים, אינו משגיח
בבגדיו שהתלכלכו ואינו משגיח במלצר אחר שהתקרב למקום, מלצר חדש
שבא בזה הרגע.
אחז היהודי את הגביע בידו, מזיל דמעות ומתבונן בשריטות שעל
הזהב כשהמלצר נעמד מעליו, פתח את בקבוק היין והזדרז למלא מחדש
את הגביע לשיכור הישוב על הרצפה ובוכה עם כוס ריקה. |
