"אלוהים אדירים", הרווי הסתובב בדירתו במעגלים, הוא היה בן 78
וחסר סבלנות  
"היום זה היום" הוא מלמל לעצמו שוב ושוב ואני יכול להבינו,
עברה חצי שנה מאז הפעם האחרונה,
וחצי שנה היא פרק זמן ארוך מדי לאדם זקן שכל רצונו מסתכם בכוס
קפה.
הוא התיישב ליד שולחן העבודה שלו ואמר בשקט "אור" אור כחלחל
הופיע כמעט מייד, בזיכרונו הייתה
חרוטה תמונה ישנה מבית סבו, היה זה אחד הבתים הישנים היחידים
שעדיין לא נהרסו על ידי משרד  
הבריאות הפדראלי, היו בו חלונות. היום כבר לא נותרו עוד בתים
כאלו, בחדרי המגורים של האוכלוסייה הרשומה קיים רק אור כחלחל,
מועשר בויטמינים, ומאושר על ידי משרד הבריאות הפדראלי.


"טפסים ארורים" הרווי בחן את ערמת הטפסים שהייתה מונחת על
שולחנו, לאחר מכן בחן את ערמת הטפסים שהייתה מונחת למרגלות
מיטתו ואז העביר את מבטו על ערמות הטפסים שהיו מסודרות לאורך
קירות החדר, "טפסים ארורים" הוא גידף לעצמו בשקט, הוא משך מספר
ניירות מהערמה והחל למלאם בכתב יד מסודר.

כאשר אביו היה נער הוא נדרש לעבור בדיקות רפואיות קפדניות,
כחמישים שעות לימוד תיאורטיות
עוד כמאה שעות לימוד מעשיות, שלושה מבחנים בזמן אמת עוד שניים
נוספים תחת לחץ, ולמלא 67 טפסים
שונים על מנת לקבל את רשיון הנהיגה, סבו של הרווי עשה אפילו
פחות.

"רק 67 טפסים" הרווי נענע את ראשו בעצב, הממשלה הפדראלית העלתה
כל שנה את רף הטפסים, מאות
ארגונים נוספו על מנת לטפל בכמויות הניירת העצומות, עד שלבסוף
לפני 55 שנה החליטה הממשלה הפדראלית להוציא את רשיון הנהיגה אל
מחוץ לחוק.
ההחלטה על כך התקבלה לאחר שקמפיין נוסף לבטיחות בדרכים נכשל
כישלון חרוץ והשאיר את עקומת ההרוגים לשנה בתאונות הדרכים
בדיוק במקום בו הייתה שנה קודם לכן מליון ומאתיים אלף הרוגים
לשנה.
על מנת להגן על האוכלוסייה הוצא רשיון הנהיגה אל מחוץ לחוק.
קרוניות ממוחשבות הניעו את האוכלוסייה ממקום עבודתם למקום
מגוריהם.

הרווי זכה לנסוע במכונית רק פעם אחת בחייו, הוא נסע לטיול עם
אביו וסבו, בדרך הם עצרו בדיי נר
טיפוסי ולראשונה בחייו הוא שתה קפה. הוא היה בן 16.

"עוד 3 שעות" הוא מוריד את עיניו מהשעון וחוזר למילוי הטופס,
זהו טופס בקשה לבניית אזור מגורים
לזוג חדש, הרווי ממלא את הטופס עבור נכדו גק גוניור, גוניור בן
חצי שנה.
הטופס עצמו מורכב מ 167 תת טפסים שממולאים בשבעה עותקים
ונשלחים למשרדי רישום האוכלוסין הפדראלי, משם הם מופצים לעוד כ
70 תת  משרדים שמאוישים על ידי עשרות וועדות שדנות בכול בקשה
לגופה, זמן התשובה הממוצע הוא 50 שנה.
הרווי היה מתחיל למלא את הטופס עוד קודם לכן אך לקח למחשבים
הפדראליים כחצי שנה לעבד את כל
טופסי הלידה שנשלחו אליהם לכלל יחידה אחת ששמה גק גוניור.

אמו של הרווי  נפטרה בדיוק ביום שבו הוסיפה הממשלה הפדראלית את
הקפה לרשימת החומרים הממכרים,
והאסורים לשימוש על פי חוק, הידיעה התפרסמה בתוספת הערת ביניים
שכל תושב מהאוכלוסייה הרשומה
רשאי להגיש בקשה מיוחדת לצריכת קפה, ארגונים מתאימים כבר הוקמו
לצורך העניין.
אביו נפטר יום למחרת.


הרווי ממשיך למלא את הטופס  עד שאינו חש יותר באצבעותיו, הוא
מניח מידיו את העט ונשען לאחור,
"עוד חצי שעה" הוא שולף ממגרת השולחן חבילה עבה של ניירות, הוא
עובר עליהם שוב מוודא שנוהל
הבקשה נשלח כנדרש בצירוף טופסי הבדיקות הרפואיות והפסיכולוגיות
שעבר, "20 דקות" הוא מעביר דף דף  וקורא במהירות, רק שלא
יודיעו לו שנפלה טעות באחד מהטפסים, הוא לא יעמוד בטעות
נוספת.
"10 דקות" הוא עוטף את ערמת הטפסים בזהירות ומניח אותה במגירה
לצד ערמות זהות.
"5 דקות" הרווי אינו יכול לעמוד יותר במתח הוא מתרוצץ בחדר
כאחוז דיבוק...

דפיקה בדלת. ליבו של הרווי קופא בפתאומיות "הם הקדימו בשתי
דקות", זיעה קרה מכסה את גופו כאשר הוא ניגש לדלת, מאחורי הדלת
ניצב פקיד במדי הממשלה הפדראלית, בפנים חתומות הוא מוסר להרווי
מכתב ממשלתי רשום וקופסת מתכת קטנה.

רק לאחר שסגר את הדלת, לאחר חצי שנה של המתנה, מרשה לעצמו
הרווי להיאנח בהקלה,
הוא זורק את המכתב לאחת מהערמות שלנגד הקיר, ואת קופסת המתכת
הוא נושא עמו לעבר הכורסא, שם הכול כבר מוכן, הוא מחזיק  אותה
כאילו הייתה זו תינוקת בת ימים ספורים, שיש להישמר שלא לפגוע
בגופה העדין, הרווי מניח את הקופסא על השולחן ופותח אותה
בעדינות. ריח משכר מכה בחושיו, ודמעות
מציפות את עיניו.

הוא שופך שתיים וחצי כפיות סוכר אל תוך הקופסא ומערבב לאט לאט.