הודו. מדינה שמזכירה לי אהבה. ולמה דווקא?
הייתי במקדש הקופים, הניצב על הר ומשקיף על העיר הורודה. עיר
שלמה נפרשת לרגליי... מצב פשוט לכאורה, אך בתוך העיר, רחובות,
בתים, חדרים. חדרי הלב של האנשים... ואני שם. לא מתפתה למחשבות
עליך, אך לפעמים דלת, נעולה על בריח, נפרצת בטעות וללא כוונה,
וזר תמונות ישנות, חדשות, מוכרות וזרות, ממלא את כל כולי, כך
מיתר בנפשי.
ואני על הר, חושבת, שהייתי רוצה שתוכל גם אתה להיות כאן. לצפות
ביופי הנדיר הזה הנגלה לעיניי. טיפוס לפסגה, ובשניה הראשונה
נעתקת הנשימה, אתה מנסה להבין את מה שניצב מול עיניך, בוחן,
בודק, מנסה לגלות כל דבר, ופשוט גלי אושר והבנה יוצאים מגופך.
ונזכרתי. ראיתי אותך וידעתי שאתה האחד. "מיסטר רייט". עיניך
יפות, בוהות בי במין גיחוך מעושן... וכל גופי גלים למראה
ידיך.
ואז פתאום אנו יושבים לפנות בוקר בגן, ירוק מכל עבר, ראשי על
כתפך ואתה מחבק. ועוד תמונה: שנינו אצלך בחדר, אתה יושב מולי,
ואני מנסה לקרוא את מחשבותיך. וידך נשלחת אליי, מלטפת את לחיי,
וידך בוערת כגחלים לוחשות, חשתי שבאותה שניה נשארה כוויה בעורי
לפי תבנית כף-ידך...
ואתה אוהב, ללא מילים, ואני יודעת, הרי אין צורך שתאמר את מה
שברור לי מאליו...
ושוב ניתוק... שנית אנחנו באותו מקום, יותר בטוחים, יותר
אוהבים, ואתה נוגע בידי, כולי געגועים אליך, מבלי לדעת מי אתה
בכלל. חסר לי בחיי לפני שעוד נכנסת אליהם. כאילו מאז ומעולם
היית בי, רק לא ידענו זאת. ואתה מלטף אותי, משלימים את החיבור
הקדוש בעולם, החיבור שלי ושלך, החיבור הנצחי שלנו. ו"שנינו יחד
יוצרים שלם", אמרת לי, "גופי מותאם לגמרי לגופך", בכל קמט הכי
קטן של העור, בכל קיפול של מרפק או של ברך, מותאמים בצורה
המושלמת. כפי שציפור מותאמת לכחול השמיים. וביחד עפנו. או יותר
נכון לומר ריחפנו. בתוך בועה היינו חיים, המרחפת לה בין
האנשים, הרחובות, הריחות, המראות.
וחור נפער בבועתנו הבטוחה. חור דק כמחט, וחדרו אנשים בועה
שלנו. ואיש הכניס אצבע ופער את החור לשסע רחב. וכמו נכנס אויר
מורעל בינינו. ותמונות עצובות, דמעות בעיניים, מכתבי אהבה
סוחפי דמעות. לילות חסרי שינה ופחד אינסופי מלאבד אותך.
ושוב אנחנו יחד. כמו אין-סוף לאהבה בינינו. יכולתי לראות באותן
דקות את האהבה שזורמת בינינו. ושוב היה לי ברור שלעולם לא
ייגמר הסיפור בינינו. אהבה טהורה שכזו, ואיך ייתכן שתיפסק?
הדבר הטהור, היפה הזה. אהבה צרופה וחוץ ממנה דבר לא נמצא
בינינו.
והיינו כל כך יפים ביחד.
ואני על פסגת הר, רואה את פניך בבתים שניצבים מולי. חיוכך שלא
יישכח לעולם, וכולי מוצפת געגועים וזכרונות של אהבה. המשלים
שלי, המושלם. עבורי, עיניי לא צפו עוד באדם כמוך, עם הדאגה
שבך, החמלה, האהבה ללימוד דברים, מראות, ריחות, לאומנות
ולעולם.
אמרת שאתה מעריץ אותי, את הכוח שיש בי להתמודד עם העולם, על מה
שטוב ומה שרע, לעבור את כל שעברתי ולשאוף להצליח ולהגשים
חלומות. והכנסת בי מין תמימות כזו, חקירה לעומק של כל דבר
הנמצא מולי, ואני היא זו המעריצה, המעריכה, הנפעמת למשמע
מילותיך ומחשבותיך היחידות במינן, המיוחדות באופיין.
ועל ההר, נפעמת מגודל העיר, מנסה לחקור בדמיוני את המרכיבים
אותה, הרי היית עושה אותו דבר אם היית כאן אתה...
ועליי להפנים כל מראה וכל מחשבה, לחשוב בשבילך, שתרגיש גם אתה
שהיית כאן...